הפילוג – פרק 21

פרק 21:

אני צורחת ומשתוללת. הכבאי תופס אותי ומצמיד אותי לצידו הסגור של המסוק ומתחיל להרגיע אותי. אבל זה לא עוזר, רובי מת. רובי נפל מול עיני אל מותו. הוא תפס בידי והחליט לעזוב, אמר שהוא אוהב אותי ונפל. הרבה זמן לא שמעתי את המילים האלו מאדם חי, לפחות מאדם שהיה חי.
אני מרגישה את הגוף שלי נסער. אבל אני מפסיקה לצרוח ואני שוקעת בתוך הדמעות של עצמי. נראה כי הטיסה במסוק נמשכת נצח, הוא מתרחק כמה שיותר מהבניין של עיתון האמת, לפחות איפה שהוא היה פעם. עכשיו יש שם הריסות ובלאגן. ואני יודעת שאני האשמה כאן.
זהו הרגע שבו אני מבינה שיש עלי קללה. כנראה עדיין אל הבחנתי בחומרת הקללה הזאת והייתי צריכה לראות את רובי צולל אל מותו כדי להבין את זה. כל מי שמתקרב אלי מוצא את מותו – כל משפחתי, אבי החורג, צ'ארלי ועכשיו רובי. הם מתו בגללי, והם מתו בגלל ארגון אחד – הטיהור. אותו ארגון שהיה סודי והיום הוא חשוף, חשוף בגללי. אני אחראית על הבלאגן הזה והאנשים האלו יחפשו אותי.

המסוק נוחת במנחת ענקי שנמצא ליד חניון מלא כבאיות. הכבאי תופס את ידי וגורר אותי אחריו אל תוך מתחם התחנה. הרבה לחשושים ורעש נשמעים בעקבות האסון שקרה בבניין האמת. עשרות כבאיות ומאות כבאים נסעו לשם.
הכבאי מושיב אותי בכניסה למתחם של מכבי האש. הוא מביא לי כוס מים, אני תופסת את הכוס וידי רועדת והמים נשפכים על המכנסיים שלי. אבל לא אכפת לי.
אני חייבת למצוא את הניצוץ של התקווה הזאת, לחשוב שאולי רובי שרד את הנפילה. נפילה של עשרים קומות. אולי הוא שרד את זה, אולי הוא נפל על משהו רך. אולי הוא לא באמת מת.
הטלוויזיה במתחם של כיבוי האש דלוקה. כל הערוצים משדרים בשידור ישיר מהמקום שבו היה המבנה של העיתון. מדברים על ארגון הטיהור והחשיפה, על הפצועים. על המתונים ועל הקיצוניים.
באחד השורות כתוב שיש שמירה כבדה על בית ראש הממשלה. ואני לא מבינה מדוע זה. מרטין, ראש הממשלה צריך להיענש בחומרה. הוא זה שממן את הארגון הזה, הוא זה שדאג להסתיר. מדוע שומרים על הבית שלו? מדוע יש שם שמירה? מדוע עדיין מקשיבים לו? מתי המשטרה תפרוץ לשם ותעשה את העבודה שלה?
אני מביטה לכיוון החלונות של מתחם הכיבוי ואני מבחינה בניידת משטרה עוצרת שם. שוטרים יוצאים מהניידת, מחזיקים בתמונה. בתמונה שלי. מחפשים אותי, מחפשים את מי שכתבה את הכתבה הזאת. אבל אני לא יכולה עכשיו להקדיש להם מזמני, אני צריכה לחפש את רובי. אני צריכה למצוא אותו חי. אני יודעת שאני משקרת לעצמי בכך שהוא יכול לשרוד את זה. אבל עד שלא אראה בוודאות את גופתו אני לא ארגע.
לפני שהשוטרים נכנסים למתחם הכיבוי, אני קמה ממקומי ומתחבאת מאחורי מכונת החטיפים שנמצאת במתחם הכיבוי. השוטרים נכנסים ומתקדמים לכיוון הקבלה ושואלים היכן אני. פקידת הקבלה מצביעה לעבר המקום שישבתי ואז מבטה נראה פעור.
"היא הייתה שם לפני דקה"
"לאן אז בדיוק היא יכולה להעלם?"
"לא יודעת.. אולי הלכה לשירותים? היא נראתה נסערת"
"אחרי מה שהיא גרמה איך אפשר שלא להיות נסערים?"
הם מתקדמים לכיוון המסדרון שמוביל לשירותים במתחם הכבאות לחפש אותי. ואני מנצלת את הזמן הזה. אני יוצאת מאחורי המכונת חטיפים, פותחת את דלת הכיבוי ורצה ברחוב. בורחת מהכול.

אני לא יודעת כמה זמן בערך עבר מאז שרובי עלה להציל אותי. מאז שהוא נפל אל מותו ומאז שהם הביאו אותי. מרגיש לי שעבר נצח, אבל השמש שעדיין לא הספיקה לגרום לנו לבעור מחומה, אומרת לי שעדיין אפילו לא הגיעו שעות הצהריים. האם באמת כל כך מוקדם?
בהתחלה אני מרגישה מבולבלת, אני לא יודעת לאן אני הולכת. אני לא יודעת בדיוק היכן אני, זהו מקום בעיר שאני לא מתמצאת בו. אני מביטה על השלטים של הרחובות ולא מזהה שום רחוב מוכר. באמת אף פעם לא ראיתי תחנת כיבוי כזאת גדולה באזור שלי.
אני מפחדת לחזור הביתה, מפחדת להביט בעיניה של אליזבת, אותה אישה מבוגרת שגידלה אותי כאילו הייתה הבת שלה. רק צרות הבאתי לה. גרמתי לבעלה למות, היא יודעת את זה אבל היא תמיד מביטה בי במבט שהיא לא יודעת. היא בטח עכשיו מסתכלת בטלוויזיה, רואה את מה שאומרים עלי, רואה את האסון שגרמתי כאשר חשפתי את ארגון הטיהור.
מולי עובר אוטובוס שמוכר לי לפי מספר הקו שלו. אותו קו שעובר דרך הרחוב המקביל לעיתון האמת. בצורה הכי ספונטנית וחסרת מחשבה אני עולה עליו ומתיישבת בחלק האחורי שלו. מרימה את רגלי על המושב ומסתירה את פני בו. האוטובוס ריק לגמרי כמעט. כנראה אנשים מפחדים לצאת מהבתים בגלל כל מה שקורה עכשיו. אני גרמתי לאנשים לפחד.
רבע שעה של נסיעה עד שאני יורדת מהאוטובוס בתחנה. אני מתחילה לרוץ לכיון אותו מקום שבו היה בניין האמת. העשן הכבד עדיין נמצא בין הבניינים הקרובים למקום העיתון. ניתן להריח את כל הפסולת, לשמוע את הסירונות של הניידות שנמצאות עדיין ליד המתחם. ואז אני מגיעה לשם ורואה הכל.
היכן שעמד הבניין של עיתון האמת, נמצא עכשיו גבעת של עפר. קרשים, זכוכית, דפים ודברים שנשרפו קליל בשרפה נמצאים על הגבעה הזאת.
חמש גופות מכוסות ועטופות בניילון נמצאים ליד המדרכה, איפה שישנה שיירה של אמבולנסים. אנשים שנמצאו מתים. אנשים שלא חולצו מהבניין – ואני לא יודעת עוד כמה יש כאלו.
קול מוכר צורח. זהו קולה של אמבר. רגלי ישר רצות לכיוון הקול ואני תוך שניות מבחינה באמבר נאחזת באלונקה שסחובת גופה. ג'יימס עומד ליד ומחזיק בה. הלב שלי דופק, דמעות נתקעות לי בעיניים. כי אני יודעת מה יש שם. אני יודעת מה יש על האלונקה.
אני רצה לעבר האלנוקה, נדחפת ליד אמבר ומביטה עליו. מביטה על הגופה של רובי המרוסקת. הוא מת בצורה הכי אכזרית שיש. אני קופאת במקום, לא שומעת שום דבר. פי נותר פתוח ופעור מהמראה. בא לי לבכות, לצרוח אבל אני לא יכולה לעשות את זה.
אגרוף חזק עף לפני ומפיל אותי לרצפה. אמבר קופצת עלי, תופסת בשערות שלי ומתחילה להרביץ לי.
"רוצחת" היא מטיחה בי, "הוא מת, בגללך."
ג'יימס מנסה לתפוס את אמבר ולהוריד אותה ממני ללא הצלחה. היא תופסת את פני ומכה אותם. ואני לא מצליחה להתגונן. פעם ראשונה שאני מרגישה שהמכות האלו מגיעות לי. פעם ראשונה שהגוף שלי לא נלחם בחזרה.
"השפעת עליו. שטפת לו את הראש, רצחת אותו. רצחת אותו" היא אומרת בצרחה מצמררת. ואז הגוף שלי משחרר אותי מהקפיאות ואני מעיפה לה סטירה, אמבר נופלת על האדמה. ג'יימס מתקרב אלי ומדביק אותי על הרצפה.
"אל תעשי את זה" הוא מביט בי במבט זועם ומתרחק ממני. הוא מתקדם לאמבר ותופס אותה, מרים אותה ומחבק אותה.
"רוצחת. היא רצחה אותו…" אמבר אומרת בבכי כשהיא מחבקת את ג'יימס.
יד תופסת את ידי. אני מהר מסתובבת ומביטה בשוטר. לפני שאני מספיקה להגיב אני מבחינה באזיקים אוחזים את ידי.
"מה זה?"
"ליבי ווקר, את עצורה על ניסיון הפלת הממשלה, הסטה ופיצוץ מבנה עיתון האמת. כל דבר שתאמרי מעכשיו ישמש כנגדך בבית המשפט"