הפילוג – פרק 20

פרק 20:

השמש מסוונרת את העיניים שלי. זאת השמש של הבוקר, שעולה באיטיות לאט לשמיים ומפזרת את קרני השמש שלה בכל מקום.
אני לא יודע אם העובדה שמה שאני עושה זה לא רק למעני, זה גם למען ליבי, אבל אני לא מתעייף לרגע אחד כשאני רץ. ואני מצליח לראות אותה, מצליח לראות את האישה הג'נג'ית בורחת. היא שומעת את רגלי רצות, היא שומעת את הנשימה שלי. היא יודעת שאתפוס אותה, אבל היא לא מוותרת והיא ממשיכה לרוץ.
אנחנו מצליחים להתרחק ממבנה העיתון, כאשר אני כבר לא רואה אותו. אני מתחיל להבחין באוטובוסים הראשונים של הבוקר עוברים. אני מתחיל לחשוש, אנשים מתחילים להתעורר ליום חדש ואסור שהם יראו אותי רודף אחרי אישה. אבל לרגע מסוים נדמה שהאישה הג'נג'ית גם לא מעוניינת שיבחינו בנו. היא נכנסת לתוך סמטה שהבניינים שצמודים אליה גורמים לסמטה להיות חשוכה ושוב אני מקבל את ההרגשה של הלילה.
הסמטה הזאת היא ללא מוצא. האישה נעמדת מול קיר בטון ומסתובבת, היא רואה אותי. והיא יודעת שאין לה דרך להימלט. היא יודעת שכבר מאוחר מדי לפרסם את העיתון.
"ניצחת" היא מכריזה, "לא משנה מה אעשה, לא משנה גם אם אתקשר עכשיו לדריה. העיתון הזה יפורסם"
"אם אני לא טועה העותקים הראשונים שלו כבר חולקו ברגעים אלו" אני אומר בסוג של גאווה מתנשאת. ניצחתי אותה, היא לא הצליחה למנוע לא ממני ולא מליבי לפרסם את העיתון.
האישה מתיישבת על מכסה סגור של פח אשפה. היא מתנשפת ומחזיקה את פרצופה.
"לא התכוונו להכאיב לך" אני אומר לה, "לא התכוונו לפגוע בך. יש לנו מטרה מסוימת"
"לא הכאבתם לי" היא שולחת צחקוק ממורמר, "אתם הכאבתם למדינה הזאת. אתם הרסתם את השקט שהיה כאן, אתה לא מבין מה הולך להיות…"
"מה שהולך להיות, שכולם יהיו חשופים לארגון הזה. לטיהור. כולם ידעו מי הם, מה הם עשו ושראש הממשלה שלנו הוא זה שממן אותם. הוא זה שמסתיר אותם. האנשים האלו יתפסו, ראש הממשלה יעמוד למשפט"
"זה לא יקרה" צוחקת האישה הג'נג'ית, "אם זה היה כל כך פשוט. ממזמן אנשים היו עושים עם המידע הזה משהו. אתה חושב שאתה היחיד שמודע לארגון הטיהור? לא רק אני מודעת לזה, גם דריה מודעת לזה. גם האנשים בעיתון הדרך, העיתון של המתונים יודעים על זה. כולם בחרו לשתוק, כי הם יודעים שהדבר הזה יוביל לאסון שלא נראה כמותו"
אני שותק. לא יודע אם אני מנסה לעבד את דבריה של האישה הג'נג'ית. איזה אסון יכול לקרות בחשיפת הארגון הטרור שפועל בתוך המדינה שלנו? אנשים לא יסתכלו אם הם מתונים או קיצוניים. לא יהיה אכפת להם, יהיה אכפת להם מצדק. לא? אני מקווה. זה מה שאני רוצה לדעת, זה מה שאני רוצה שיקרה.

לפני שאנחנו מספיקים לדבר על משהו נוסף, רעש של אופניים נשמעים מאחורינו. הם נעצרים ואני והאישה הג'נג'ית מביטים בהם. האנשים לבושים בבגדים לבנים, עליהם הסמל הכוכב עם החרב. פניהם מכוסות. בדיוק כמו האנשים שחטפו אותי. אנשי הטיהור.
"הם עובדים שם" אומר אחד האנשים.
אני מביט בהם, חוסמים היציאה היחידה מהסמטה הזאת. אחד מהם מחזיק את העיתון של האמת, מקמט אותו מולי.
"אתם לא מבינים מה עוללתם" אחד האנשים אומרים, "אתם לא מבינים מה עומד לקרות"
"זה כבר לא משחק" אני אומר להם, "להשתמש באלימות שלכם לא תוביל לכלום. אתם תעמדו לדין"
"אתה באמת חושב שמשהו יכול לעצור אותנו?" אחד האנשים שם צוחק, "אתה באמת חושב שכתבה טיפשית תעשה משהו? אתה לא מבין שיש לנו כוח כאן. אנחנו לא קשורים רק לראש הממשלה, אנחנו קשורים ליותר מזה. אף אחד לא רוצה אותכם כאן, מתונים טיפשים"
לפני שהוא מספיק לומר משהו. אקדח נשלף ויורה בי. אני נופל על האדמה, אני שומע את האישה הג'נג'ית צורחת, מתקדמת. ירייה נוספת נשמעת, האישה הג'נג'ית נופלת עלי.
אני לא מת. אני חי. ואני שומע את האופניים נוסעים מכאן. אני מרגיש כאב מסוים בצד השמאלי של הבטן שלי. זה שורף. טיפות של דם מטפטפות.
בעזרת ידי אני תופס את גופתה של האישה הג'נגית. אני הופך אותה ממני ומביט בה. הירייה נכנסה לתוך הבטן שלה והיא מדממת. היא סובלת, אני לא. גם בי ירו, למה לא כואב לי ככה?
אני מביט על האדמה, רואה את הקליע. אותו קלי שירו בי. הוא רק שרט את בטני, הוא לא חדר. הוא לא עשה נזק. אבל האישה הג'נגית פצועה והדם שלה בכל מקום.
אני מביט בעיניה, היא עדיין בהכרה. דמעות מסוימות יוצאות מעיניה, אני רועד כשאני תופס את ידה. אני לא יודע מה לעשות. אני גרמתי לזה, אני וליבי גרמנו לכך.
"את תהי בסדר…" אני משקר? אני אומר אמת?
אני רץ מהסמטה החשוכה ויוצא לרחוב. אנשים כבר ממלאים אותו, רוב האנשים מחזיקים את העיתון. עיתון האמת.
"הצילו!" אני צורח, "עזרו לי! יש פה אישה מדממת, אני צריך שתזמינו אמלבונס"
איש מבוגר רץ לעברי, ביחד אנחנו מגיעים אל האישה הג'נגית. היא עדיין בהכרה, הדמעות מציפות כבר את כל פרצופה.
"אני אתקשר לאמבלונס" אומר האישה ומוציא את הפלאפון שלו.
אני מביט בעיניה, "אני.. אני מצטער.."
"אל תצטער. לא אתה ירית" היא אומרת את המשפט הזה בכאב, "אתה תהיה תמיד בסכנה, כל עוד תחיה בגרילטה. אתה חייב לעזוב את המדינה הזאת, הם לא יניחו לך ולא לחברה שלך על מה שעשיתם"
"יש לנו משטרה, יש לנו ממשלה…" אני ממלמל לה.
"הם לא באמת יעזרו לך" היא מתחילה לירוק את דמה.
"האמבולנס בדרך" נדחף האיש לצדנו. אני מביט בו, רוצה להודות לו על העזרה. אבל אז אני שומע פיצוץ ענק. עשן בשמיים מופיע וצרחות. הרעש מגיע מבניין עיתון האמת. אני מביט בעיניה של האישה הג'נג'ית, מסתכל על האיש המבוגר שנבהל לא פחות ממני ואני רץ משם.

תוך דקות ספרות אני מוצא את עצמי בכניסה לעיתון האמת. רסיסים של זכוכית בכל עבר, אש יוצאת מקומת הכניסה ומתלקחת תוך שניות לקומות הראשונות. כל הבניין הזה מלא ניירת.
דריה, אמבר וג'יימס נמצאים למטה. ידה של דריה על ליבה, היא רועדת. היא בוכה. אמבר עומדת לצידה. וכולם יודעים מי פוצץ את הבניין, וכולם יודעים מי אשם בזה. מי שפרסם את הכתבה הזאת.
אני מתקדם לכיוונם, פוגש את עיניה של אמבר שמחבקת אותי ישר.
"אתה לא מבין מה פרסמו בעיתון" אומרת אמבר, "בעיתון שלנו. נגד רצונה של דריה, פרסמו זוועות"
אני רוצה להגיד לה שאני יודע. שאני מודע למה שהולך. ואז אני נזכר, ליבי עדיין בבניין. ליבי עדיין שם.
אני דופק ריצה לתוך הכניסה של הבניין. הכבאים הראשונים כבר נמצאים שם עם צינורות ארוכים שמנסים לכבות את האש, הם צורחים לי. אמבר צורחת לי לעצור – אבל אני לא עוצר. אני ממשיך.
אני נכנס דרך איפה שהיה דלת הכניסה ללובי של הבניין. הכל בוער שם. הדלפק של בטי נשרף כליל, התמונה של סטפני, בלה וצ'ארלי נשרפה יחד עם כל הציוד האישי של בטי.
"נער, צא משם ומיד!" צרחה נשמעת מאחורי, "הבניין הזה מסוכן."
אבל אני לא מקשיב לו, ובמקום זה אני מתחיל לצרוח בעצמי. מתחיל לצרוח את שמה של ליבי.
אני קופץ מעל הלהבות. השארתי את ליבי בלובי, והיא לא שם. הלובי ריק. הספות נשרפות, השולחנות מוציאים עשן. פיצוצים נשמעים מכל עבר, ואני מאמין שאלו קולות המחשבים שמתלקחים באש. ארגון הטיהור פוצץ את הבניין של עיתון האמת, הם החליטו ללכת על כל הקופה. אם חשפנו אותם הם יהרסו אותנו.
החלום שלי. אותו חלום שחלמתי יותר מפעם אחת מתגשם לרגע, אותו חלום שבו ראיתי את ליבי במשרדים שלנו, נופלת מהבניין הבוער בלהבות אל מותה. החלום הזה אומר לי איפה היא, ליבי נמצאת בקומה העשרים.
אני פורץ את דלתות החרום שמובילים לחדר המדרגות ומתחיל לעלות. זה נראה נצח לעלות מקומה אפס לקומה עשרים, אבל אני לא מוותר. הגוף שלי כואב, מתעייף. הבטן שלי שורפת מהחתך שהקליע עשה לי – אבל דבר אחד יותר חשוב לי מהכל, ליבי. והיא נמצאת שם. עומדת למות, עומדת ליפול מהקומה העשרים. זה לא היה חלום, זאת הייתה נבואה שאני חייב לשנות אותה.
כל קומה שאינ עולה אני מרגיש את הלהבות יוצאים משם. הבניין תוך שניות מתלקח ומתחיל לזוז. כאילו האדמה רועדת מתחתי. היסודות של הבניין כל כך חלשים שאני לא אתפלא אם תוך שניות אחדות הוא יקרוס כאילו לא היה.
ארבע דקות זה מה שלקח לי לעלות לקומה העשרים. אני מזיע, הלב שלי כואב. אבל ליבי חשובה לי. אני פותח את הדלות לקומה העשרים, והקומה כבר הספיקה להישרף.
"ליבי!" אני צורח, "ליבי איפה את?"
אם לא הייתי מרגיש את הכאב הנוראי של הירייה. הייתי בטוח שאני נמצא בתוך הסיוט הזה פעם נוספת, אבל לא. הוא אמיתי.
"ליבי!"
"אני כאן" היא צורחת כשהיא קמה מתחת לשולחן שלה. היא יוצאת מכופפת.
"הם פוצצו את הבניין… הם ירו בי.. הם ירו באישה הג'נג'ית" אני צורח לה, "הם פסיכופטים. אנחנו חייבים לברוח משם"
ליבי מתנשפת. היא רועדת.
"בואי אלי עכשיו!" אני צורח, "נצא מהמדרגות, לפני שהבניין הזה יקרוס"
ליבי מתחילה לרוץ לעברי, אבל אז, בדיוק כמו בחלום הבניין רועד חזק. נוטה לצידו. השולחנות, הדפים, המחשבים וכל דבר שהכרתי בחודשים האחרונים עף דרך חלונות הזכוכית שמתנפצות חזק. הכל נופל אל הקומה השנייה, והעשן מהקומות הראשונות עולה למעלה.
ליבי נופלת וגופה מתגלגל לכיוון החלון. היא תיפול, היא תמות.
אני צורח. אבל לא נותן לפחד לשתק אותי, לא הפעם.
אני מחליק במהירות לכיוונה של ליבי, תופס את ידה. גופה נמצא מחוץ לחלון. היא צורחת. אבל ידי הימנית תופסת אותה וידי השמאלית תופסת את אחד המשקופים של החלונות. אני נמצא שוכב על הרצפה הנטויה, כאשר ליבי נמצאת מעל שמיים וארץ. אם אני עוזב אותה היא נופלת ומתה. אבל אני לא אצליח להחזיק אותה חזק, אני מרגיש את ידי השמאלית מחליקה מהמשקוף, עוד מעט שנינו ניפול ונצטרף אל חברינו שמצאו את מותם כבר בגלל הארגון הזה.
"רובי…" ליבי ממלמלת, "אני…"
"אל תדברי. אל תעזבי את ידי" אני צועק עליה כאילו היא אשמה בזה. אבל אני לא שולט בטון דיבור שלי.
רעש של מסוק נשמע, ואני מבחין בו עף מולי. מסוק של מכבי האש.
כבאי נמצא בדלתות המסוק הגדולות שפתוחות ומתחיל לצעוק לעבר הטייס שיצמיד את המסוק לבניין. הטייס צורח עליו בחזרה שזה מסוכן מדי והם מתחילים להתווכח.
"הם יפלו. הם ימותו" אומר הכבאי.
"הבניין עולה באש" צורח עליו הטייס, "ניצוץ אחד והמסוק שלנו יהיה כמותו"
הכבאי מביט בי ואז מבטו בליבי.
"תתחילי להתפתל בשמיים" הכבאי צורח עליה כאשר המסוק מנמיך קצת.
ליבי מקשיבה לו ומתחילה לזוז ולהתפתל. אבל זה לא עושה טוב, אני מרגיש שאני מאבד את האחיזה וקול של ייאוש יוצא ממני.
"ברגע שאתה רואה שהגוף שלה נמצא הכי קרוב למסוק, תשחרר אותה. אני אתפוס אותה." צורח הכבאי.
"היא תיפול!" אני צורח לו.
"זאת ההזדמנות היחידה שלך להציל אותה" הכבאי צורח עלי בזעם, "אם לא שנכם תמותו!"
הוא צודק.
כשאני מבחין בליבי מתפתלת בפחד וברעד, אני מתפלל בתוכי. אף פעם לא הייתי אדם מאמין, לרוב אלו האנשים הקיצוניים במדינה שמעדיפים להאמין, ולרגע אחד אני מרגיש את הצורך לעשות זאת.
"אני.. מוכנה.." אומרת ליבי ברעד, "אל תפחד. אני כבר לא מפחדת" היא משקרת לי.
כשאני מבחין בגופה של ליבי מתפתל באוויר, כשאני מרגיש שהיא עושה את הצעד הכי קרוב לכיוון המסוק אני עוזב את ידה. היא נופלת, ואז ידו של הכבאי תופסת אותה במהירות. לרגע אחד המסוק רועד ברגע שהכבאי תופס את ליבי, אבל הטייס מצליח לייצב אותו תוך שניות והכבאי גורר את ליבי לתוך המסוק.
נותרתי לבדי בבניין הבוער. אני מרגיש את המשקוף מתחם במהירות, האש מאחורי מתקדמת אלי. אני אשרף כל רגע.
"עכשיו אתה נער" צועק לי הכבאי, "תנסה לעמוד על רגליך. אני יודע שזה קשה כשהבניין נוטה, אבל זה הדבר היחיד שאני יכול להציע לך. תעמוד על רגליך, קח תנופה וקפוץ לכיוון המסוק"
אני עומד על הרגליים שלי. מביט לעבר המסוק שנמצא כמה סנטימטרים מתחתי. אני לוקח נשימה, מביט למעלה. "בבקשה אבא, אם אתה מקשיב לי. תעזור לי."
אני רץ. קופץ. הנשימה שלי נעצרת לרגע. אני מרגיש את גופי באוויר, אני פוחד. הכבאי נמוך, ידו קצרה. הוא לא מצליח להגיע אלי. אבל יד אחרת נשלפת, יד ארוכה ומוכרת. אני תופס את היד הזאת במהירות כאשר אני מבחין בה מפספס אותי עוד רגע. זאת ידה של ליבי.
עכשיו התהפכנו. אני נמצא בין שמיים וארץ והיא נמצאת במקום יציב יותר. וכמובן שבטוח יותר מאיפה שאני הייתי כשתפסתי אותה.
"אל תעזוב אותי" היא צורחת.
אני לא רוצה לעזוב אותה, אבל אני מרגיש שהיד שלי מחליקה. אני מרגיש שאם אחזיק אותה חזק יותר, אני אשבור לה את היד או גרוע מזה – אגרום לה ליפול יחד איתי.
הכבאי נלחם לצידה כדי לתפוס אותי, אבל אני נמצא למטה יותר. מרחוק כולם נראים לי כל כך קטנים, ואני מבחין בכולם מביטים בי. בטח אנשים מהחדשות נמצאים שם, מצלמים את זה. משדרים לכל המדינה בשידור חי. שיראו מה ארגון הטיהור עשה, שיראו למה הוא גרם.
אני מרגיש שהמסוק מנמיך, אבל הוא לא. הוא נשאר במקומו והדבר היחיד שיורד לכיוון מטה הוא בניין עיתון האמת שמתרסק. צרחות של האנשים למטה נשמעים עד לכאן, כולם בורחים על נפשם. כולם בורחים מהעשן הכבד.
"רובי, תחזיק" ליבי צורחת עלי כשהיא מרגיש את ידי עומדת להחליק. אבל אני לא אצליח להחזיק מעמד, אני מרגיש שאני עומד לקחת אותה איתי. אני יודע שהיא תאלץ לסבול אבידה נוספת בחייה, אחרי משפחתה וג'ורג'י.
"ליבי" אני ממלמל לה. היא יודעת מה אני רוצה לעשות ומה אני עומד להגיד.
"תשתוק" היא מצווה עלי.
"אני אוהב אותך"
ידי עוזבת את ידה. ליבי צורחת, גופי מרגיש את האוויר. ראשי מביט לכיוון השמיים בזמן הנפילה. ואז אני מרגיש את הגוף שלי מתנפץ לאלף רסיסים, זה כואב לזמן קצר. כי אז אני כבר לא מרגיש אותו. לא מרגיש את גופי יותר.
אני לא מצליח להזיז שום דבר ממני יותר. מרגיש שראשי נהפך לדייסה בפנים. ואני יודע לפי הכאב ממקודם שאני כבר על האדמה. עיני ממשיכות להיות פקוחות. אני לא יודע אם אצליח עוד לחשוב אי פעם, ואם כן אני מנסה לחשוב עליה. על ליבי. אני מנסה ומצליח לעשות את זה. מצליח לחשוב עליה, בזמן שנשמתי יוצאת מגופי.