הפילוג – פרק 2

פרק 2:

בצעדים קטנים אני ואמבר עוברים בין הגינה הענקית שיש בכניסה לבניין הזכוכית הגבוה של עיתון האמת.
אני נצמד לאמבר. מריח את ריח שיערה הניחוח. הריח המוכר והבטוח. רעש המים מהמזרקה נותן לי תחושה של יוקרה.
בכניסה לבניין נמצאים מספר מסעדות יוקרתיות, חנות קעקועים וחנות ספרים. אנחנו עומדים בפתח לבניין העצום והדלתות זכוכית נפתחות ברגע שאנחנו נעמדים מולם. הכול כל כך יוקרתי כאן. אני אוהב את זה.
הכניסה לבניין עצומה. לובי מפואר מלא ספות ושולחנות. מצד ימין של הבניין נמצאות חמש מעליות. מצד שמאל נמצאת המזכירות של הבניין.
"בוא לשם" אומרת לי אמבר ותופסת בידי. היא גוררת אותי אחריה למזכירות ואנחנו מביטים באישה מבוגרת שיושבת שם. תג שם נמצא על מדי העבודה השחורים שלה וכתוב עליו "בטי".
היא מרימה את עיניה ומסתכלת מבין משקפיה לעברנו. בוחנת אותנו באיטיות. כשאני מתקרב לדלפק, אני מבחין בממדים שלה – היא אישה שמנה מאוד וניתן להבחין בקצב ההתנשפויות שלה. מצבה הבריאותי לא נראה זוהר.
אמבר מביטה בה ומחייכת. "שלום לך, בטי" אומרת אמבר כשהיא מבחינה בתג שמה.
בטי מביטה בשנינו בחשדנות, "שלום לכם. איך אפשר לעזור?"
אמבר מושיטה לה את מסמך השייכות שלה ואז היא מביטה בי שאביא גם את המסמך שלי. אני מוציא מהר מתיקי את מסמך השייכות ומושיט גם לבטי. היא מסתכלת במסמכים שלנו ואז מבטה נהפך למופתע.
"אתם הנערים החדשים שבאים לעבוד כאן?" היא אומרת ונראית לחוצה, היא פותחת את המחשב שלה ומביטה בו "איך הדבר הזה ברח לי מהלוח זמנים שלי?"
אמבר מביטה בי ואז היא מביטה בבטי, "אנחנו הראשונים שהגענו?"
"כן!" אומרת בטי, "הגעתם שעה לפני, השיחה תהיה בשעה עשר בדיוק".
אמבר מביטה בי ומחייכת, "אמא שלך סתם הייתה לחוצה".
בטי מוציאה תגים כחולים ועליהם השמות שלנו.
"אמבר אלן ורובי פיטרס, אלו התגים שאתם תהיו צריכים לשים סביב צווארכם. על מנת שיזהו אתכם. בשעה עשר תהיו באולם חמש שנמצא בקומה החמישית. שיהיה לכם בהצלחה"
אני ואמבר לוקחים את התגים ושמים סביב צווארנו. התג כחול ועליו בפונט לבן השמות שלנו. מצד ימין של התג מופיע בקטן הסמל של העיתון – ינשוף.

במשך העשרים הדקות הראשונות אני ואמבר יושבים בלובי. היא מספרת לי על הדברים שהיא תרצה לעשות בעיתון, וכיצד היא תרצה להתקדם גם אחרי השנה שהם מחויבים להעסיק אותנו בעיתון.
"אני חייבת להשאיר רושם טוב. אני צריכה להוכיח את עצמי, להראות להם שאני מסוגלת לעשות דברים גדולים יותר. להיות עורכת של העיתון הזה".
"את חושבת רחוק" אני צוחק ופניה נהפכים לאדומים מהאמירה שלי.
"צריך לחשוב רחוק. זה לא טוב לחיות את הרגע כמוך" אומרת אמבר, "אתה צריך להתחיל לדאוג לעתיד שלך, לפרנסה שלך ולהשכלה שלך"
"אני בן שבע עשרה, אני לא צריך למהר"
"אתה נשמע כמו כריס האידיוט" אומרת אמבר בפרצוף חמוץ, "לפעמים זה טוב שאתה מקשיב לי, שלא תלך לאיבוד בחיים"
האמירה הזאת של אמבר מרגיזה אותי. אני עוצר את עצמי לא להעיר לה על זה כדי למנוע ויכוח מטופש נוסף. במיוחד ויכוח שיתחולל במבנה של עיתון האמת.
יש הרבה סטיגמות על אנשים מתונים, ואמבר לפעמים נראית לי מתאימה לכל הסטיגמות הקיימות – במיוחד שהיא לפעמים מדברת בהתנשאות מעצבנת.
"מה אתה רוצה להגיד?" היא פונה אלי בתוקפנות, "אני מכירה אותך מספיק טוב שיש לך משהו שמפריע. ואתה לא אומר את זה, אז זה משהו שמפריע בי משהו שאמרתי עכשיו…"
היא לא טיפשה.
"אני צריך שירותים. תחכי לי כאן"
אני קם מהר לפני שהיא מספיקה להגיב והולך לכיוון המעליות. בצדדים שלהם נמצאים חדרי השירותים של קומת הלובי של המבנה. אני נכנס במהירות לאחד התאים ומתיישב שם. לוקח נשימות לעצמי.
הלחץ מהיום הראשון בעיתון האמת בשילוב העצבים שאמבר גורמת לי מתחילים להשפיע עלי נפשית. אין לי כוח להתמודד איתה ועם הוויכוחים שהיא אוהבת ליצור כשהיא בחוסר תעסוקה.
אחרי שאני לוקח נשימות, אני פותח את המים בשירותים למרות שלא התפניתי. אני פותח במהירות את הדלת של התא ופוגע בנער צעיר שנופל על הישבן מהמכה החזקה של הדלת.
אני מביט בנער על הרצפה, הוא מחזיק את ראשו בידו הימנית ומנסה לקום ללא הצלחה. אני מושיט את ידי ועוזר לו.
"אחי.. אתה לא רציני, מי פותח בחוזקה דלת שירותים?"
"אני.. מצטער"
הנער נמוך ממני בהרבה. שיערו שחור קצר, משקפיים סביב עיניו ובגדיו בצבעים ירוקים עם ציור ילדותי על חולצתו. הוא לובש גם תג כחול, זהה לשלי שעליו כתוב השם "אדי".
הוא מבחין במהירות בתג שם שלי, "אתה גם באת לכאן במסמך השייכות, להתחיל לעבוד כאן?"
"כן"
הוא מושיט מהר את ידו בהתלהבות ילדותית לעברי, "נחמד לפגוש חבר לעבודה, קוראים לי אדי"
אני מחייך אליו בצורה נבוכה מאוד. אני מושיט לו את ידי, "רובי".
"אז למה החלטת לבוא לעבוד דווקא כאן? מצאת את המקום הזה במהירות? הדעות שלך מתנות בצורה חריפה או שאתה לא מהאנשים שאוהבים להביע את עמדתם?"
"על איזו שאלה אתה בדיוק רוצה שאענה לך קודם?"
הוא צוחק.
אני מנצל את העובדה שמצאתי את אדי ולוקח אותו יחד איתי לכיוונה של אמבר. העובדה שאני מביא איתי בן אדם נוסף שישב איתנו עוזרת לי להימנע מויכוח נוסף של אמבר, ונותנת לי אוויר לנשימה כאשר אמבר ואדי מתחילים לדבר אחד עם השני ללא הפסקה. היא הטיפוס החברתי מבין שנינו.
אדי נראה מאוד מצחיק בסגנון לבוש שלו והדיבור. במראה ראשוני ניתן לחשוב שמדובר בנער בן שלוש עשרה ולא שבע עשרה שסיים עכשיו את לימודיו. הוא מתלהב מכל דבר שהוא רואה או מספר.

כמה דקות לפני השעה עשר, שלושתנו מתקדמים לכיוון המעלית ונכנסים אליה. לפי מספר הקומות במעלית אפשר להבחין שיש בבניין ארבעים קומות.
"הבניין הזה כל כך עצום ומפואר, בחיים לא האמנתי שאגיע למקום כזה" אומר אדי, "אתה, רובי, חשבת שתעבוד כאן?"
"אמ…." אני מביט בו, "החיים מפתיעים, אתה יודע"
הוא צוחק. משום מה הוא מקבל ממני את הרושם שאני אדם בדרן, וזהו רושם מאוד מוטעה.
המעלית נעצרת בקומה החמישית. ישר מול הכניסה למעליות ישנה דלת עם השלט "אולם חמש".
אנחנו פותחים את הדלת ובפנים כבר יושבים שישה נערים. ארבע בנות ושני בנים נוספים.
אמבר מסמנת לנו עם האצבע על שלוש כסאות פנויים ואנחנו מתיישבים.
"ציפיתי לראות יותר אנשים כאן" היא לחושת לי.
"שמעתי שבגלל כל ההשמצות שיש על העיתון, פחות נערים רוצים לעבוד כאן" מתערב אדי בשיחה שלנו, "נערים מתונים מפחדים להביע את העמדות שלהם, אז לעבוד בעיתון שעוסק בעיקר בדעות מתונות זה כמו לירות להם בראש"
דלת האולם נפתחת. אישה בוגרת בסביבות גיל השלושים לחייה נכנסת. שיערה בלונדיני וקצר שמגיע עד כתפיה. מבט עיניה חודרני ותוויות פניה רציניות.
כולם משתתקים שהיא נכנסת. ואני מזהה אותה כשהיא נועצת בי עיניים, זאת דריה מיתוס, עורכת עיתון האמת. מבין המקורבים ביותר להנהלת העיתון.
"ברוכים הבאים לכל עשרת התלמידים החרוצים שהחליטו להצטרף לעיתון שלנו" אומרת דריה. ואז מבטה נעצר עלינו כשהיא סופרת, "אוקי. אז אתם תשעה כאן. כנראה אחד מכם החליט לא להתעורר הבוקר ולהגיע לאחד המקומות המשמעותיים שיהיו בחייו".
ברגע שהיא מסיימת את המשפט, דלת האולם נפתחת באיטיות ומולנו עומדת נערה. צבע שיערה שחור וארוך, פוני מסתיר את מצחה, ציפורניה צבועות בלק שחור, היא לובשת חולצה שחורה גדולה וג'ינס שחור. נעלי ספורט שחורות. פרצופה קשוח ופיהוק גדול יוצא מפיה.
דריה מסובבת את מבטה לעבר הנערה. ידיה של דריה משולבות ומבט עיניה מראה על אי רצונה מהנערה שעומדת מולה. מהנערה שכתוב על תג שמה "ליבי ווקר" .