הפילוג – פרק 18

פרק 18:

שבועיים עברו מאז שליבי סיפרה לי על התוכנית שלה. שבועיים שבהם אני נאמן לה, נאמן לעקרונות שלה.
אין כאן יותר קיצוניים או מתונים. יש כאן צדק. ואני רוצה להביא צדק למדינה הזאת, למדינה גרילטה. לגרום לאנשים להבין שאין פה שני צדדים, שכולנו אחד. ולהביא לדין את אותם אנשים שהקימו את ארגון הטיהור, אותם אנשים קיצוניים שחושבים שהאלימות היא הפתרון המושלם.
התוכנית של ליבי פשוטה: אנחנו נשתמש בכל המידע שליבי אספה, בכל השמות של כל האנשים שאנחנו מודעים בוודאות שהם הרגו ונפרסם את זה בכתבה אחת גדולה בעיתון האמת. נחשוף אותם, נחשוף את אותו ארגון שכל מי שמודע אליו מפחד לדבר עליו. נחשוף את הארגון שמרטין, ראש הממשלה שלנו ממן אותו. הארגון הזה שמצליח להשאיר את הקיצוניים שנים רבות בשלטון. נעשה מהפכה.
כל האנשים השפויים, באשר אם הם קיצוניים או אם הם מתונים – כשהם יראו את המידע, כשהם יבינו מה ארגון "הטיהור" עשה – הם לא ישתקו יותר. יהיה לנו אויב חדש – האנשים שהחליטו לבחור ברצח, לטווח בבני העם שלהם רק בגלל הדעות המנוגדות. הם יראו למה החברה שלנו נהפכה והם יעשו הכול כדי להציל אותה.

הבעיה בתוכנית של ליבי היא העובדה שדריה בחיים לא תאשר לפרסם כתבה כזאת. דריה היא העורכת של העיתון, היא זאת שמאשרת את הכתבות שיוצאות.
"צריך לעקוף אותה" ליבי אמרה לי. ובמשך השבועיים האחרונים לא הפסקנו לעקוב אחריה. לא הפסקתי לראות את צעדיה של דריה. בדיוק כמו שעקבתי אחרי ליבי, אבל הפעם ליבי הייתה לצידי לאורך כל הדרך הזאת.
אמבר ראתה את היחסים שלי ושל ליבי. את העובדה שהתחלנו לדבר הרבה. כולם הבחינו בכך – בנערה המוזרה שמתקשרת עם הבחור המוזר השני, אותו בחור שנעלם בגלל לב שבור. לפחות זה מה שהם חושבים – בקרוב האמת תתגלה. וכולם ידעו את זה.
דריה עובדת כל יום עד מאוחר. היא מאשרת את כל הכתבות עד חצות הלילה. בשעה אחת בלילה כל הכתבות שאישרה דריה עוברת למעצבת הגראפית של העיתון. היא מעצבת אותם לפי הדרישות של דריה בהערות ושולחת אותם למחלקת ההדפסה. בשעות הבוקר העיתון כבר מופץ.
ליבי, שהשיגה מידע רב על הארגון ועל הממשלה החלה לכתוב את הכתבה הענקית. מטרתה שהכתבה תהיה הכתבה הראשית, ותחשוף את כל המידע שיש. היא משתמשת בכל המידע האישי שלה, משתמשת בסיפור האישי שלה, כותבת על המקרה שלי. על המשפחה שלה. משתמשת במידע של ג'ורג' ואמיל שהצליחו לאסוף, אותו מידע שהוביל למוות שלהם. לרצח שלהם.

השעה שבע בערב. כבר כולם הספיקו ללכת הביתה, מלבדי ומלבד ליבי.
אני מביט בליבי כשהיא מסיימת לכתוב את הכתבה שלה בעמדה שלה. היא עסוקה כל כך במילים, וניתן לראות כל פעם חיוך קטן עולה בפניה כשהיא כותבת משהו קיצוני. כי היא יודעת שהיא כותבת אמת, היא יודעת שהדבר הזה יזעזע את המדינה כולה.
אנחנו מנסים פחות לחשוב על ההשלכות שיהיו. אנחנו יודעים שנאלץ אולי להסתתר אחרי שהכתבה תפורסם, לפחות עד שהמשטרה תתפוס את האנשים האלו. כי ליבי לא תהיה בטוחה אחרי החשיפה שלה. היא לא תהיה בטוחה בשום מקום.
אני מתחיל לחשוב על אדי. התרחקנו מאוד בתקופה האחרונה, הוא נפגע מזה. לפעמים יוצא לי לחשוב על השיחה שהייתה לי איתו באוטובוס, ביום שבו ארגון הטיהור פגע בנו. הוא אמר לי שאני מתרחק, שאני לא מודע למה שמסביבו. והוא צודק, לא הייתי מודע לחברתו החדשה, דפי, לא הייתי מודע לשום דבר שבחייו. אני חבר רע.
הדבר הראשון שאני רוצה לעשות כשאני מסיים עם הסיפור של הטיהור הוא לשקם את מערכת היחסים שלי עם אדי, לחזור להיות החבר הכי טוב שלו. אני רוצה גם לשקם את מערכת היחסים עם אמבר, להגיד לה שאני מצטער. כי אני מרגיש צורך לעשות זאת – להצטער על ההתנהגות שלי כלפיה. היא לא חייבת לי כלום, גם אם ציפיתי ממנה ליותר.
"סיימתי!" אמרה ליבי כשהיא שולפת את ידיה כלפי מעלה, "סיימתי את הכתבה. היא מושלמת."
אני מחייך.
"נוכל לפרוץ היום, אחרי השעה חצות למשרד של דריה ולהשתיל את הכתבה"
"נעשה את זה מחר" אומרת ליבי ומביטה בי, "אני חייבת לישון על זה עוד לילה. להיות בטוחה במאה אחוזים על התוכנית. ששום דבר לא ילך לאיבוד. צריכה לחשוב גם על היום שאחרי הפרסום של הכתבה"
"על מה את חושבת?"
"אני לא חושבת. אני חוששת, שזה לא ילך כמו שאני מצפה. במקום לחשוף אותם אנחנו יכולים בטעות לחשוף את עצמנו מול ארגון הטיהור, אני מפחדת שנהפוך לג'ורג' ואמיל הבאים"
"אנחנו לא!" אני קם לכיוונה ממושבי, לוקח את ידי ומושך אותה אלי. מרים אותה מהכיסא שלנו, "יש לנו תוכנית טובה, אנחנו תותחים. ואנחנו נצליח לעשות את זה"
ליבי מחייכת. אני כבר התרגלתי לראות את החיוך שלה בשבועיים האחרונים, והתחלתי להבין איך בדיוק אפשר לגרום לה לשמוח. פשוט לתת לה תקווה – זה מה שעושה את ההבדל בין חיוך לפרצוף העצבני שלה.
"אני חושבת…" אומרת ליבי, "שמגיע לנו לחגוג, אחרי כל העבודה הזאת"
"לחגוג?"
"כן" היא אומרת ומחייכת, "בוא אחרי, לזולה שלי"

אנחנו לוקחים את האופניים ונוסעים לחורשה. זוחלים בחור באדמה לזולה של ליבי.
היא מתקדמת לכיוון שקית ומוציאה משם בקבוקי בירות, "אפשר להציע לך?"
"אנחנו בגיל האסור" אני מביט בה בחיוך חמצמץ.
"עוד חודשיים אני בת שמונה-עשרה" אומרת ליבי, "מותר לי"
היא פותחת בירה ומגישה לי. אנחנו מתחילים לשתות ומדמיינים את תגובות המדינה שלנו על הכתבה.
"יקראו לנו בהתחלה עיתון מתון טיפשי ושקרי" אמרה ליבי, "אחר כך המשטרה תראה את כל התיאורים, את כל ההוכחות שלי ואת העבר. היא תחקור את זה ותראה שזה מתקשר. ואז יפול למדינה הזאת האסימון"
"אני מקווה שמהסיפור הזה החברה שלנו תשתנה, ונבין שאין טעם להמשיך להיות מדינה מפולגת. פילוג זה דבר רע"
"אתה צודק" אומרת ליבי ופותחת את הבירה השלישית שלה. היא שותה ומצחקקת, השפעת האלכוהול מהבירה מתחילה להשפיע עליה. הראש שלי גם מתחיל להסתובב קצת אחרי כמה בקבוקי בירה.
"ג'ורג'י היה אוהב להביא לפה בירות" אומרת ליבי, "הייתי ילדה קטנה, לא הסכמתי שהוא ישתה את זה. זה היה רע בעיני. אבל עכשיו אני מבינה שזה משהו שמצליח להרגיע, השתייה גורמת לך לרגע אחד לשכוח מהבעיות שלך"
"יש בזה משהו…" אני ממלמל והיא מביטה בי.
"רובי, אתה לא שותה בכלל? נכון?" היא מסתכלת אלי.
"למה את חושבת ככה?" אני מביט בה. האם זה כל כך שקוף שאני לא אוהב לגעת בדבר הזה שנקרא בירה? האם זה כל כך ברור שאני לא מהאנשים ששותים אלכוהול.
"פשוט ניתן לראות את זה!" אומרת ליבי כשהיא מחזיקה את הבירה שלה. היא קמה לעברי, מסתובבת טיפה ומפילה את הבירה על חולצתי.
"אופס"
"לא נורא" אני אומר כשאני מרגיש את גופי נהפך לדבק מהבירה, "אני שונא ששתייה נשפכת עלי"
ליבי מתקדמת אלי. נוגעת בחולצתי ומורידה אותה, "תשאיר אותה בצד, שהיא תתייבש" היא אומרת ומסמיקה כשהיא נוגעת בגופי. היא עושה את זה בכוונה, היא רוצה לגרום לי להיות ככה לידה.
היא נוגעת בחזה שלי לאט, "אני.. אני…" היא ממלמלת בעיניים זוהרות, "אני מודה לך, מר רובי פיטרס, על כל מה שעשית בשבילי בתקופה האחרונה הזאת"
"בשמחה" אני מביט בה. עיני נוצצות ואני מפחד. מפחד ממה שהולך להיות עכשיו. כי אני יודע לאן זה מגיע.
היא נוגעת בי לאט ובעדינות. מקרבת את שפתיה לפי ומנשקת אותי חזק. ידיה נוגעות במכנסי ופותחות אותם. האם אני רוצה את זה? האם ככה אני רוצה את הפעם הראשונה שלי? עם ליבי?
אנחנו לא מודעים לעצמנו. וזה מה שמעצבן אותי, שלמרות ששתיתי אני מודע למה שהולך עכשיו. ואני יודע שליבי בתוכה מודעת למה שהיא עושה עכשיו, היא רוצה את זה. האלכוהול רק גורם לחוסר ביטחון שלה להעלם.
אני נוגע בה. היא נוגעת בי ואנחנו מעבירים את הלילה ביחד.