הפילוג – פרק 17

פרק 17:

שעת ערב. אני וליבי מדוושים באופניים. היא מדוושת מקדימה ואני עוקב אחריה, למרות שאני יודע לאן היא נוסעת. לחורשה. אותה חורשה שהייתי עוקב אחריה ואז מאבד את עקבותיה.
אנחנו קושרים את האופניים שלנו בכניסה לחורשה, ליבי מביטה בי ומסמנת לי לבוא אחריה. זאת הפעם הראשונה שאני צועד בבטחה בחורשה הזאת.
אנחנו עוברים בין העצים הדחוסים, בין הענפים השבורים. רואים את הציפורים על הענפים, את החתולים מתחבאים בין השיחים.
"תתכופף" ליבי אומרת לי ומתכופפת לעבר פתח באדמה. אני מסתכל עליו ונלחץ, נרתע מללכת. אבל היא תופסת את ידי ומושכת אותי לכיוון הפתח.
אני זוחל אחריה, שערותיה הארוכות על פני. אנחנו יוצאים מהפתח ונכנסים למקום סגור וצבעוני.
בהתחלה אני נלחץ, אני נמצא בתוך מערה בתוך האדמה, אבל ברגע שאני מבחין בציורים הצבעוניים שתלויים שם, בתמונות, בובות שמיכות וכרית.
"ברוך הבא לזולה שלי" אומרת ליבי, "הזולה הפרטית שלי"
"המקום הזה פשוט מדהים" אני אומר בפה פעור. ליבי מחייכת אלי שהיא שומעת את המחמאה על הזולה שלה – זאת אולי הפעם הראשונה שאני רואה חיוך על פניה.
היא מתיישבת על השמיכה וקוראת לי שאשב לידה. היא מוציאה תמונה של משפחתה ומראה לי. מראה לי את הוריה. לא ציפיתי שהאישה המסתורית הזאת תיפתח אלי ביום אחד כל כך הרבה, אבל כנראה מרוב שהיא הייתה סגורה עם עצמה תקופה ארוכה היא הייתה צריכה את זה – צריכה לפרוק.
"מאיפה את יודעת שהמשפחה שלך נרצחה על ידי קיצוניים? על ידי הטיהור?" אני שואל אותה.
"אף פעם לא ידעתי את זה" היא אומרת, "עד לפני שלוש שנים, שהבחנתי בפעם הראשונה בסמל הכוכב עם החרב. זה אותו סמל של אותם אנשים שהיו מאחורי הקרוון שלנו. ביקשו מאיתנו לעצור כי הם רצו עזרה עם הדלק. ואז תוך שניות הם שרפו את הקרוון."
"אמרו שזה היה תאונה עם הקרוון" אני אומר, "זה מה שקראתי"
"זה שקר" אומרת ליבי, "אתה יודע כמה תאונות הם עושים והם מצליחים לטשטש את זה?"
"איך בדיוק?"
"מי שממן אותם זה מרטין" אומרת ליבי.
מרטין ראש הממשלה של מדינת גרילטה. אני מביט בה בהלם. משום מה הדבר הזה מפתיע אותי, למה שראש הממשלה ירצה לממן ארגון פשע?
"כל פעם שמתנהלים בחירות במדינה, מרטין מרגיש שהצד הקיצוני עומד להפסיד. המזל תמיד משחק להם והם מנצחים, אבל כל פעם המתונים מצליחים לצמצם פערים וזה הפחד שלו לאבד את השלטון הקיצוני במדינה. הוא מפחד ששלטון מתון יהיה כאן"
אני מרגיש צמרמורת.
"המשפחה שלך הייתה מתונה? הם פעלו למען ארגונים מתונים?" אני שואל.
"לא" ליבי אומרת, "למשפחה שלי בחיים לא היה אכפת מפוליטיקה. הם נרצחו בטעות, ארגון הטיהור חשב שהם אנשים אחרים והרג אותם"
צמרמורת עוברת בי.
"לא לכולם אכפת מפוליטיקה" אומרת ליבי, "גרילטה הייתה מדינה שעברה הרבה מלחמות, במיוחד מול המדינות השכנות שלנו. אבל זה מאחורינו, אנחנו חזקים. לכן אין טעם יותר בגישות של מתון וקיצוני. לאף אחד לא אכפת מזה כבר"
"אבל זה עדיין קיים"
"כי בעזרתם קל לשנוא אנשים" אומרת ליבי, "וזה הטבע האנושי שלנו. לשנוא"
היא צודקת. המדינה שלנו היא מדינה חזקה. יש לנו צבא חזק ואנשים חזקים, ואנחנו לא כמו פעם. אין הרבה מלחמות – להפך יש למדינה שלנו לא מעט הסכמי שלום והבנות עם העמים האחרים. אז למה באמת עדיין אנשים רוצים להשתייך לקיצוני ולמתונים? אני באמת לא מבין את זה.
"זה נהפך לטרנד" אומרת ליבי כשהיא רואה אותי מבולבל, "אתה חייב להביע עמדה פוליטית כדי להיות שייך לחלק. רוב האנשים חושבים שלהיות קיצוני זה הדבר המגניב. כי הם האנשים שמביעים כוח. הם האנשים שחושבים שהפיתרון הוא לעמוד על שלך בכל מחיר שיש. אנשים קיצוניים בעבר הביעו את השנאה שלהם כלפי מדינות ששנאו אותנו, אבל כיום שלא נותר את מי כל כך לשנוא הם התחיל ולהביע את השנאה כלפי האנשים המתונים. הם טוענים שהם הרסו את המדינה שלנו"
"איך בדיוק הרסו?" אני צוחק, "המדינה שלנו קיימת ומתפקדת. המתונים לא היו בשלטון מזה שנים רבות"
"הם פשוט טוענים ככה" ליבי צוחקת צחקוק טיפשי, "הם פשוט אוהבים לפלג את העם הזה"
"זה לא טוב" אני אומר, "אסור לעם שלנו להיות מפולג. אחרת נהיה חלשים ומדינות ששנאו אותנו בעבר יראו בזה הזדמנות לתקוף אותנו."
"אתה צודק" אומרת ליבי, "אבל לא אכפת לי מזה כבר"
"אז ממה כן אכפת לך?"
"להרוס את הטיהור. להראות את הפנים האמיתיות של מרטין. לחשוף אותם" אומרת ליבי, "זאת הסיבה שהגעתי לעבוד בעיתון האמת. הרבה חומרים שחברים שלי אספו הם השאירו לי כדי לקדם את התהליך הזה"
"חברים שלך? את מתכוונת לג'ורג' ואמיל?" אני אומר כשאני נזכר בתמונה שלהם תלויה בדלפק של בטי ליד תמונתם של צ'ארלי, בלה וסטפני.
"בדיוק" אומרת ליבי ופניה נראות חיוורות כשאמרתי את השמות שלהם, "הכרתי את ג'ורג', הוא היה חבר שלי. אמיל היה חבר טוב שלו. אביו של אמיל היה שייך לארגון הטיהור ואמיל גילה את זה. הוא ברח מהבית והצטרף נגד רצון אביו לעבוד בעיתון האמת. ככה הם ניתקו קשרים"
"איך אבא של אמיל הסכים לרצח של הבן שלו?" אני מופתע, "אם הוא שייך לארגון הטיהור איך הוא לא מנע את הפעולה שלהם נגד בנו?"
"אני לא יודעת…" אומרת ליבי.
"חייבים לספר את זה לדריה. צריך לחשוף את בעיתון" אני אומר לה, "היא תעזור לנו. היא תעזור לנו למען העובדים שלה שנרצחו!"
"היא לא תעזור לנו" ליבי צוחקת, "אתה חושב שדריה לא יודעת? עורכת אחת העיתונים הכי פופולרים ומצליחים בארץ לא יודעת על ארגון טרור שפועל בתוך המדינה? היא יודעת. אבל היא שותקת – כי היא יודעת מה יקרה לה אם היא תפתח את הפה שלה. כמו שהיא ידעה שמי שעשה את התאונה באוטובוס היו אנשי הטיהור, היא פשוט העדיפה לשתוק ולקחת את האחראיות על עצמה"
עוברת בי צמרמורת לשמוע את זה. לרגע אחד, דריה אחת האנשים שהכי הערצתי בזכות עבודתם נהפכת לי לשום דבר. לאחת שהעדיפה לשתוק ולהמשיך לשנאה הזאת להתפרץ.
"איך בדיוק את רוצה לפעול?"
"אני אחשוף אותם. אני אחשוף אותם בעיתון, כולם יקראו את זה. כולם ידעו מה הם עשו. יש לי מספיק הוכחות שג'ורג' ואמיל אספו ותכננו לעשות את זה. פשוט הם היו חשופים מדי ועלו עליהם מהר ולכן הם נרצחו"
"את לא תוכלי לעשות את זה. דריה בחיים לא תאשר כתבה כזאת" אני אומר לה, "את בעצמך אמרת שהיא יודעת והיא מעדיפה לשתוק"
"נכון" אומרת ליבי, "היא באמת לא תאשר. לכן אני לא אשאל אותה כל כך…"
אני מכווץ את פרצופי למשמע דבריה של ליבי.
"איך בדיוק את חושבת לעשות את זה?"
"יש לי תוכנית"