הפילוג – פרק 16

פרק 16:

אני מביט בעיניה של ליבי. הן מלאות כעס.
"ליבי…" אני ממלמל בקול מופתע. ליבי דופק במהירות, מה היא עושה כאן? מה היא עושה בקומת הארכיון?
היא מסתערת לעברי. העיתון נופל מידי על הרצפה, ליבי דורכת עליו. היא תופסת את גרוני חזק, אני מרגיש את ציפורניה ננעצות בורידים שלי. היא מצמידה אותי לקיר. היא בחורה חזקה.
"את… חונקת… אותי…." אני מנסה לפלוט משפט בשלמותו ללא הצלחה. מרגיש שהחמצן נגמר לי בראשי. היא משוגעת, היא פסיכופטית.
"אתה חושב שאני טיפשה?" היא פולטת אלי, "אתה חושב שאתה יכול לגרום לי להיות מבולבלת?"
על מה היא מדברת?
"עזבי אותי….." אני פולט, "עזבי.. אותי…"
היא עוזבת את גרוני, אני נופל על הרצפה ומתנשף חזק. היא מוציאה סכין מכיסה ומחזיקה אותו קרוב אליה. מוכנה לתקיפה, מוכנה להילחם נגדי. זה לא הגיוני שהיא תרצה לפגוע בי בגלל שחשדתי, בגלל שגיליתי את סיפורה. אם היא רוצה לפגוע בי זה בגלל שהיא חושבת שאני זה משהו שלא.
"תתרחקי ממני עם הסכין שלך" אני ממלמל לה כשאני קם ותופס את גרוני. לרגע אני מרגיש את אותה הרגשה שאדי הרגיש כשהיא חנקה אותו במעלית ביום הראשון שלנו.
"אני לא אתן לך לעשות לי את מה שעשיתם לג'ורג' ואמיל" היא בולטת בקלות כזאת מפיה ולרגע היא נראית לחוצה, "מכל האנשים שנמצאים איתי בעיתון, בחיים לא חשבתי שהכלבלב של הבלונדה יהיה שייך להם. עשית עבודה מצוינת, אבל לא כל כך טובה אם הצלחתי לעלות עליך"
"את חושבת דברים לא נכונים" אני אומר לה, "אני לא אפגע בך. אני לא רוצה לפגוע בך!"
"אז למה בימים האחרונים אתה עוקב אחרי? לא היית אצלי בבית? למה אתה מחפש מידע עלי?" היא צורחת, "אני יודעת למה, בגלל הכתבות שאני מפרסמת בעיתון. בדיוק כמו ג'ורג' ואמיל. ועכשיו גיליתם עוד שניצלתי מתאונה שלכם לפני עשור, באתם להשלים משימה?"
"ליבי!" אני צורח, "את טועה, אני לא שייך להם, אני לא שייך לטיהור"
"אתה שקרן" היא אומרת, "העובדה שאתה יודע את השם של הארגון מוכיחה לי את זה טוב"
"הם חטפו אותי" אני אומר לה כשגופי רועד. מתפלל שדברי האמת שלי יכנסו לראשה והיא תאמין להם. תאמין שאין לי מטרה לפגוע בה. כל מה שחשבתי על ליבי בהתחלה הוא לא נכון, ומה שהיא חושבת עלי כרגע זה שקר גם.
היא נראית מבולבלת. ובצדק. אני לא מאשים אותה. אני מביט בעיניה, זאת אולי הפעם הראשונה שאני מסתכל אליה יותר מכמה שניות בודדות. אולי זאת הפעם הראשונה שלה שהיא מדברת עם משהו בעיתון הזה יותר ממשפט וחצי. הסכין עדיין בידה והיא רועדת. לרגע אחד היא מראה חולשה שהיא תמיד מנסה להסתיר אותה.
"אתה משקר לי" היא תוקפת במילותיה, "למה שהם יחטפו אותך? ולמה שהם ישאירו אותך בחיים, אם הם יגלו שאתה עובד בעיתון המתון הזה הם היו הורגים אותך על המקום"
"הם לא ידעו את זה" אני אומר, "הייתי עד לרצח שלהם, הם תפסו אותי וקשרו אותי במקום מסוים. ומשהו מהם שחרר אותי, אני לא יודע מי זה אבל הוא שחרר אותי ונתן לי לברוח."
"אם זה נכון, איך הקשרת את זה אלי?" היא שואלת.
"חיטטתי לך במגירות" אני אומר ומוריד את ראשי מבושה, "מצאתי את הסמל שלהם אצלך. הייתי בטוח שאת קשורה אליהם וניסיתי לחקור את זה. יכול להיות שטעיתי לגביך, אבל מה שאת חושבת עכשיו עלי זה גם טעות שלך"
היא מבולבלת. ההיגיון אומר לה עכשיו שזה נכון, הנער שעובד איתה, "הכלכלב של הבלונדה" – לא יכול להיות חלק מהם. והיא יודעת את זה. היא מביטה בעיני ומאמינה לי. אבל היא מפחדת שהאמונה שלה בי עכשיו היא אמונה מוטעית.
"הם רצחו אותם…" היא ממלמלת, "הם רצחו את ג'ורג' ואמיל… ועכשיו הם רצחו את סטפני, צ'ארלי ובלה"
"אני יודע" אני אומר, "ביום של הפיגוע של האוטובוס, איך שדיברת והתנהגת. הבנתי באותו רגע שאנחנו באותו צד. הדבר היחיד שלא הבנתי זה מי את והייתי חייב לגלות את זה… "
כשאני מסיים את דברי. היא מפילה את הסכין מידה ומתיישבת על הרצפה. עוטפת את רגליה ומתחילה לרעוד. אני מרגיש שהיא עומדת לפרוץ בבכי, אבל היא לא עושה את זה. מבט פניה קפוא. היא רוצה להגיד משהו והיא לא מצליחה להגיד את זה.
אני מתקדם אליה, מתיישב כמותה על הרצפה ומביט בה. אני תופס את ידה הרועדת, מחכה לרגע הזה שהיא תעיף לי סטירה ותצעק שלא אגע בה. אבל היא לא עושה את זה – כי היא יודעת שהיא חשופה עכשיו מולי. היא יודעת שאני יודע הכול עליה.
"איך ידעת שאני כאן?" אני שואל אותה.
"אליזבת אמרה לי שידיד מהעיתון שלי בא אליה. ידעתי שזה אתה כי הצלחתי להבחין איך אתה בוחן בי בתקופה האחרונה, אני לא טיפשה" היא אומרת, "בבוקר חיפשתי אותך כי רציתי להתעמת איתך על זה. בטי אמרה לי שירדת לארכיון לחפש משהו"
"ליבי, אני לא רוצה לפגוע בך. את מאמינה לי?" אני מביט בעיניה.
היא מסתכלת אלי, "הייתי רוצה"
"אני לא יודע מה את מתכננת. אבל כל מה שקשור בלהפיל את האנשים שקשורים לארגון הטיהור אני רוצה להיות חלק מזה"
היא מביטה בי וצוחקת, "אסור לך להיות חלק מזה. הם יהרסו אותך ואת כל מי שקשור אליך"
"אם את לא מפחדת מהם גם אני לא"
"לי אין מה להפסיד בחיים. הם הרגו את המשפחה שלי והחברים שלי כבר" היא אומרת, "אני היחידה שנותרתי. אני ואליזבת. היא לא תשרוד לעוד הרבה זמן, היא אישה מבוגרת…"
זה מצמרר אותי לשמוע את ליבי מדברת ככה. אבל זה נכון ואני יודע את זה.
"אני חייב לעשות את זה" אני אומר לה, "למען הצדק. למען הבחור שהם רצחו והשליכו את גופתו לאגם. בשביל הנקמה האישית שלי. בשבילך…."
"בשבילי?"
אני שותק. זאת הייתה פליטת פה חסרת טעם, לא תכננתי להגיד את זה ואני לא מבין למה אמרתי את זה. למה שארצה לעזור לליבי? למה אכפת לי ממנה?
"כן בשבילך…" אני אומר, "אנחנו באותו צד. הם פגעו בי ואני רוצה נקמה"
אני לא אדם נקמן. אני אדם פחדן. אבל כשאני מדבר עם ליבי אני מרגיש שאני גיבור, שאני רוצה להוכיח לה שאני גבר. שאני מוכן לעשות דברים למענה. כי אכפת לי ממנה, ואני יודע את זה למרות שאני לא יודע למה.
"רובי, כל מי שאי פעם התקרב אלי מת. זה אולי נשמע לך דרמטי אבל זה נכון" היא אומרת לי, "רק אנשים שוויתרו עלי נשארו בחיים"
"אני אחיה, אני מבטיח לך" אני מביט בה ומסתכל אליה. היא רועדת מהמילים שלי, היא לא רגילה לזה.
"מה התוכנית שלך?" אני שואל אותה שוב.
היא לוקחת אוויר. מביטה על התקרה.
"תפגוש אותי בסוף יום העבודה" היא אומרת. קמה ולוחצת על כפתור המעלית.