הפילוג – פרק 14

פרק 14:

כולם מתיישבים בטקס לזכרם של צ'ארלי, סטפני ובלה.
שבועיים עברו מאז התאונה הקטלנית, שבה שלושה מחברינו מצאו את מותם. אף פעם לא יצא לי לדבר הרבה עם שלושתם, אבל הצלחתי להכיר אותם טוב דרך הכתבות שלהם.
היחידה שנראית כל כך כואבת מהסיפור הזה היא דפי. אותה נערה שהכרתי לראשונה במעלית ביום הראשון שלנו בעבודה, הייתה שותפה לכך שליבי תקפה את אדי, מי שהיום הוא בן הזוג שלה.
העין הימנית של אדי עטופה בתחבושת, הרופאים אומרים שקשה להם לפענח את הפציעה בעין של אדי וייתכן שהוא יותר לא יוכל לראות שם. הוא עבר ניתוח ניסיוני שלשום והוא צריך להוריד את התחבושת בעוד שבוע. כולנו מקווים שהראייה שלו תחזור.
הטקס נערך בחצר המפוארת של המבנה של עיתון האמת. הושקע אלפים על מנת להביא טקס מכובד ומתוקשר.
בשורה הראשונה ישבים כל מי ששרד את התקרית האיומה באוטובוס: אני, אדי, דפי, אמבר, ג'יימס, ליבי ובטי. בטי עד היום לא התאוששה ולא חזרה לעבודה מאז הפיגוע, היום זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה. כשהיא נכנסה למבנה היא לא הפסיקה להביט לעבר הדלפק, המקום בו היא העבירה את רוב שנות חייה האחרונות. מקום העבודה האהוב עליה.

אחרי שהתאוששנו המשטרה החלטה לחקור את האירוע. אני ובטי היינו היחידים שטענו כי ראינו סוג של כלי רכב מתנקש במשאית. השאר היו עסוקים בשינה או בדיבורים ולא הביטו בחלון על מנת לראות את זה.
המשטרה טוענת שהפיגוע שנעשה הוא בגלל חוסר התקינות של האוטובוס. משום מה דריה חזקה את טענתם ואמרה שהאוטובוס לא היה תקין, היא עוד החליטה לחזק את העובדה שהיא לא הפסיקה להביט מהחלון ולא ראתה שום דבר חשוד. יש לה משהו להסתיר.
ליבי היא זאת שתוחקרה הכי הרבה זמן. כולם סיפרו על ההשתוללות שלה ועל איך שהיא דיברה. על האנשים שהיא האשימה. שמעתי שהחוקרים טענו שהיא החליטה לשתוק רוב החקירה ואמרה שאין לה מושג איך זה קרה. שהיא לא יודעת מי זה האשמים והיא החליטה לצעוק לחינם. אני לא מאמין לזה. ליבי וגם דריה מסתירות משהו.
מלבד כל האלפי שקלים שבוזבזו מתקציב העיתון על הטקס, צוות ההנהלה של העיתון יפצה במאות אלפי שקלים את המשפחות שאיבדו את היקירים שלהם. גם תשלום מכובד הוצע לנו, בתור העובדים שהיו בתאונה הקטלנית. אני סירבתי לקבל את הכסף, לא העיתון אשם בזה ואני יודע את זה.

דריה עולה לבמה. המצלמות מכוונות אליה. ברקע אפשר לראות את תמונותיהם של צ'ארלי, סטפני ובלה. נרות זיכרון ופרחים בכל מקום.
"אני רוצה להודות לכל מי שהחליט להגיע ולכבד את המעמד, לזכרם של העובדים הצעירים שלנו, שעזבו בטרם עת את עולם החיים שאנחנו נמצאים בו" אמרה דריה. היא מנגבת דמעה שזולגת לה בעין.
"חצי שנה כמעט עברה מאז שהצטרפו אל כוחותינו עשרה כותבים צעירים ומוכשרים" אמרה דריה, "היום נותרנו רק עם שישה כותבים. אחרי התפטרותה של אלה ואחרי שאיבדנו בתאונה כל כך מצטערת שלושה כותבים מוכשרים נוספים"
אלה הגיעה גם לטקס. לא ראינו אותה מאז שהיא התפטרה. אבל היא לא הפסיקה לשמור על קשר עם סטפני ובלה, והאבידה הכואבת שאנחנו חווינו הייתה כואבת לה לא פחות.
"אני מתנצלת. בשם העיתון, בשם האנשים שממנים אותנו ובשם כולם על הקורבנות. העיתון לוקח אחראיות מלאה לתאונה החסרת תקדים הזאת ואנחנו נדאג שזכר העובדים הצעירים לא ישכח לעד"
דריה מפנה את מבטה לעבר מסך ועליו מוקרנים מספר כתבות.
"ניתן לראות את כל הכתבות שפורסמו ולא פורסמו של שלושת העובדים שלנו" אמרה דריה, "בסוף השבוע הקרוב נוציא מוסף מיוחד שיצטרף לעיתון שבו יהיו כל הכתבות שלהם במרוכז."
הקהל רוצה למחוא כפיים על המחווה של העיתון. אבל אף אחד לא עושה את זה, בטקסים כאלו כולם שותקים ובוכים.

למחרת חזרנו לעבודה כרגיל. בסוף יום העבודה החלטתי להמשיך לעקוב אחרי ליבי. נסעתי עם האופניים החדשות שלי בעקבותיה וראיתי אותה שוב נעלמת בחורשה בצפון העיר.
אני יודע שהיא נעלמת לשם לשעות. וזאת ההזדמנות שלי להגיע לבית שלה. מאז שגנבתי את הכתובת שבו היא גרה לא הצלחתי למצוא זמן מתאים לבוא אל ביתה. לראות את הוריה. לתחקר מקרוב.
אולי לא הרגשתי צורך לעשות את זה, אולי הרגשתי שזה מיותר. אבל אחרי התאונה הקטלנית שבה נהרגו סטפני, בלה וצ'ארלי אני מרגיש צורך לעשות את זה.
מרחק הנסיעה לרחוב הפסנתר מספר 2 מהחורשה של ליבי הוא לא מרחק גדול. ותוך עשרים דקות אני מוצא את עצמי עומד מול כניסת ביתה.
על הדלת כתוב "משפחת נטין". אני מוצא את עצמי שוב מבולבל, שם משפחתה של ליבי הוא ווקר – למה שם המשפחה שלה הוא אחר? אולי טעיתי בדלת? אולי לא העתקתי את הכתובת שהיא גרה בצורה מדויקת?
אני מחליט לקחת צעד אחורה מהדלת. אני לא יודע מה לשאול את המשפחה שתבוא לשם, לא יודע אם זאת המשפחה שלה בכלל. אולי אני עושה טעות.
אני מסתובב ומחליט ללכת, אבל אז הדלת נפתחת. אישה מבוגרת עומדת מולי ומביטה בי.
"אפשר לעזור לך נערי?" היא שואלת אותי. אני מביט בה – היא נראית מבוגרת מאוד, שיערה לבן והיא נעזרת במקל הליכה על מנת ללכת.
"אני חושב שטעיתי, גברתי" אני אומר, "לא התכוונתי לעשות רעש או להפריע"
אני מתחיל להתקדם. זאת טעות, אני יודע את זה. אולי אני נמצא במקום הנכון ואני לא יודע את זה. אולי אני עכשיו מפספס מידע כל כך חשוב שיכול לעזור לי?
אני עוצר ומביט באישה המבוגרת שעדיין לא הספיקה לסגור את דלת ביתה.
"את מכירה את ליבי ווקר?" אני שואל אותה במהירות.
האישה מביטה אלי, "מאיפה אתה מכיר אותה?"
"אני… אני עובד איתה"
"אף פעם לא הגיע שום נער או נערה אלנו הביתה וביקש אותה" אומרת האישה המבוגרת, "האם היא בסדר? קרה לה משהו?"
"היא בסדר… אני חושב" אני ממלמל, "את אמא שלה? סבתא שלה?"
"היא הבת שלי" אומרת האישה המבוגרת ומכסה את פניה החיוורות כשהיא אומרת את המילים האלו, "איך אני יכולה לעזור לך?"
"אשמח אם תפני לי כמה דקות מזמנך"
האישה מביטה בי ואז מכוונת עם ידה לעבר כניסת הבית שלה, "היכנס נערי"