הפילוג – פרק 13

פרק 13:

אני פוקח את עיני. נראה שאיבדתי את ההכרה לכמה שניות.
אני מרגיש את הזכוכיות של האוטובוס על פני. הכול מרוסק, מלא בדם. אני מרגיש אוזני נאטמות, ולאט הם נפתחות ואני שומע צעקות. בכי.
אני רואה את החלון שנצמדה אליו ליבי. היא כבר לא שם. החלון מרוסק וניתן לראות דרכו את השמיים. אני נשכב על החלון בצד האחר, ומרגיש את הכביש דרכו. כל הזכוכיות מנופצות, היד שלי מלאה בדם.
אני חושב על ליבי. איך היא הצליחה לצאת מהאוטובוס, האם היא ידעה על מה שהולך להיות? האם היא הבינה שהולכים לפגוע באוטובוס והיא התכוננה לזה?
אני מבחין בגופו של אדי, הוא חסר הכרה אבל אני מרגיש את הדופק שלו. אני מתחיל לסטור לו על לחייו, והוא מתחיל לפקוח את העיניים בבהלה. הוא מתנשף, עוצם את עינו הימנית. הוא מנסה לפתוח אותה כמה פעמים אבל הוא לא מצליח.
"אני.. לא מצליח לפקוח את העין" הוא ממלמל בהיסטריה.
"יכול להיות שנתקע לך שם משהו" אני אומר לו כשאני מתנשף, "חייבים לברוח מכאן. בוא נצא דרך החלון" אני מצביע לחלון שהיה ליד מושבה של ליבי.
אנחנו מתחילים להזדחל. וככל שאני מגיע קרוב לחלון אני שומע צרחות ובכי. זאת אמבר, היא צורחת. אני מזהה את קולה.
אדי הראשון שיוצא מהחלון, וידיים חומות מושכות אותו במהירות ועוזרות לו. הידיים של ג'יימס.
כשאני מתקרב ג'יימס עוזר לי. אני לא רוצה שהוא יגע בי, אבל אני חייב את עזרתו. אז אני פשוט נמנע מלהעיר לו. הוא מוציא אותי מהאוטובוס, אמבר רצה אלי בצרחות ומחבקת אותי. פניה נשרטו מעט אבל נראה שהיא יצאה מזה ללא פגע.
אני מסתובב לאט. לא מונע מאמבר להמשיך לחבק אותי, מרגיש צורך שהיא סבלה עכשיו מספיק ואני לא צריך להוסיף היסטריה לבלאגן.
אני רואה את האוטובוס בוער. כל אמצע האוטובוס נראה שהוא נשרף עד אפשר. הנהג של האוטובוס, דריה, ליבי וג'יימס יצאו ללא פגע כמעט. מלבד כמה שריטות. כל החלק הקדמי של האוטובוס נראה בסדר גמור.
"בטי!" צורחת דריה, "תעזרו לה, היא כלואה שם"
ליבי רצה בין הלהבות של האוטובוס, ולרגע אני נזכר בחלום שלי. החלום שמראה את ליבי נופלת מהקומה העשרים כשכל הבניין נשרף.
"תעזרו לי!" ליבי צורחת עלנו. פניה מלאות עפר, חתך גדול מעל גבה השמאלית ושתי ציפורניים מידה הימנית נראות שבורות לחלוטין.
היא נכנסת קדימה, מתחמקת מהלהבות ומושכת את ידיה של בטי, שנראה כי היא נכלאה תחת מושב האוטובוס שעליו היא ישבה.
"דפי…" מתחיל למלמל אדי, "תעזרו לדפי! תצילו אותה!"
אדי מתחיל ללכת לכיוון אמצע האוטובוס, איפה שהלהבות העיקריות מתפשטות. אני לרגע לא מבין, למה דווקא את שמה של דפי הוא צועק. ואז אני מתחיל להיזכר בשיחה שלי ושלו באוטובוס. בחודש האחרון בזמן שהתרחקתי ממנו הוא התקדם בחייו, הכיר משהי כנראה. הכיר את דפי. זה למה שהוא הסתכל לעברה במבט מחויך, ואני בתור מי שהוא הגדיר כחברו הטוב בחודשים האחרונים לא ידעתי דבר. ובזה הוא לא אשם, אני האשם היחיד כאן. אני זה שהתרחקתי.
אני מבחין באדי צולע לכיוון אמצע האוטובוס. לרגע אני קופא במקום ולא הולך לעזור לו בכלל. ליבי מצליחה להוציא את בטי שנראית שהיא פצועה נפשית יותר מאשר פיזית. כאשר היא מצליחה למשוך אותה היא רצה לעבר אדי ותופסת אותו.
"עצור!" היא צורחת עליו ולא מרפה את ידיה ממנו.
אדי דוחף את ליבי ממנו, מביט בה במבט שנאה, "עזבי אותי. דפי תמות שם"
"אתה צולע!" ליבי צועקת עליו ורצה לכיוון אמצע האוטובוס, "אני אעזור לה"
אדי לרגע אחד עוצר במקום ומביט בליבי רצה לאמצע האוטובוס, "ממתי לך אכפת ממשהו כאן?"
ליבי עוצרת לכמה שניות ומביטה בו. היא רוצה לצרוח עליו ולענות לו, אבל היא לא עושה את זה. היא מתגנבת קדימה, בין הלהבות.
אמבר מחבקת את ג'יימס, היא לא מפסיקה לבכות. ג'יימס מחבק אותה בידיו השריריות, מגן על חברתו. אדי שהבין שהוא באמת לא יכול לעזור לדפי במצבו עוצר במקום ומביט בליבי רצה לעבר הלהבות.
אני מבין שאני צריך לעשות משהו, ואני מתחיל לרוץ מאחורי ליבי. היא מבחינה בי מתגנב לידה, נראה שהיא רוצה לצרוח עלי להתרחק ממנה אבל היא יודעת שהיא צריכה את העזרה שלי.
היא מביטה לעבר יד שמושטת מאחד החלונות מקדימה. לא נראה שמשהו ישרוד את מה שהולך באמצע האוטובוס, נראה שכולם מתים. ולנו אין אפשרות להיכנס לשם.
"אנחנו צריכים להתקדם ליד ולהוציא את מי שנמצא שם" אומרת לי ליבי, "נראה שהאש לא מתלקחת עד לשם, כרגע"
"אני בספק אם משהו שם שרד" אני מביט בה בעיניים מפוחדות לרגע.
"אתה בספק, וזה מספיק בשביל להגיד שחייבים לנסות להוציא משם משהו" היא אומרת לי ורצה לכיוון היד. אני רץ מאחוריה.
אני מתחיל לחשוב על כך שהקשרתי אותך לארגון הטיהור. אותו ארגון שעשה לנו את זה. אבל היא עוזרת לנו, היא נלחמת על מנת שנשרוד. היחידה שעושה מאמצים בשביל לעזור לנו כאן. אני מבחין בעיניה שהיא יודעת מי עשה את זה, ואני נזכר שראיתי משהו בוער מתקדם לעברנו, משהו שהיה ניתן לראות עליו את הסמל של הטיהור. את הכוכב עם החרב. הם עשו את זה, אני יודע.
ליבי תופסת את היד ומתחילה למשוך אותה לכיוונו. אני מבחין באש מתחיל להתקלח לכיוון שלנו, ואני מהר תופס את היד ועוזר לליבי למשוך את הבן אדם שנמצא שם.
שיער שחור ונערה נמוכה יוצאת משם. ותוך שנייה אני מבחין בדפי, חסרת הכרה. נראית כמו מתה.
"אני מרגישה את הדופק דרך ידה" ליבי אומרת ושולפת אותה. אני מתקדם להרים אותה ולהתחיל לברוח מהאוטובוס שמתחיל להתקלח יותר מהאש, אבל ליבי מקדימה אותי ותופסת את דפי הקטנה. בשלב זה אני מבחין בחוזקה של ליבי.
היא מניחה את דפי הרחק מהאוטובוס, ואנחנו מבחינים מרחוק באש שורפת את כל האוטובוס. ואת אותם חברים שלנו לעבודה שנכלאו שם. הם לא יצאו בחיים מזה, הם ימותו. סטפני, צ'ארלי ובלה – הם לא ישרדו.
אדי מתקדם לעבר דפי, הוא מתחיל לנער אותה ולהתחנן שתקום. בטי ודריה מחבקות אחת את השנייה ודריה פורצת בבכי.
"איך האוטובוס הזה פתאום נשרף?" החלה למלמל בטי, "זה הרגיש שמשהו התנקש בו"
"אנחנו לבד על הכביש, מה יכול להתנקש בו?" אמרה דריה כשהיא נראית כבר חלשה נפשית, "האוטובוס הזה פשוט התפוצץ"
"התפוצץ" נשמע קולה של ליבי צורח. דריה הסתובבה לעברה והביטה בה.
"אל תשחקי לי אותה תמימה" החלה ליבי לצרוח, "את יודעת מי עשה את זה בדיוק, את יודעת! ואני יודעת שאת יודעת!"
"אני לא יודעת" התנשפה בחוזקה דריה, "אל תגידי לי שאני יודעת"
"בתור עורכת של אחד העיתונים הנמכרים במדינה, את יודעת את זה" אמרה ליבי בצעקה, "הגיע הזמן להפסיק לשתוק להם!"
אמבר, ג'יימס ואדי מביטים לעבר ליבי. הם לא מבינים מה היא רוצה, מה היא אומרת. אבל אני כן מבין אותה ואני מתחיל לחשוב שגם דריה מבינה.
אני מבולבל. אני מפחד. אני לא רוצה להיות כאן.
סירנות נשמעות, מכבי אש, משטרה ואמבולנסים מגיעים למקום. מפנים אותנו עכשיו. ונותר בי רק תקווה אחת שהמשטרה תפענח את מה שקרה כאן. שהמשטרה תמצא את החלקים של מה שארגון הטיהור שלח לאוטובוס שלנו, ושהם ימצאו אותם. ימצאו את האנשים שפגעו בנו – שימצאו את האנשים שחטפו אותי.