הפילוג – פרק 12

פרק 12:

בחודש וחצי האחרון אני לא מפסיק לעקוב אחרי ליבי. הפכתי אותה בראשי לאחד האנשים המסוכנים ביותר שיצא לי להכיר. העובדה שיש לה ציור של ארגון "הטיהור". אותו ארגון שתקף אותי, רצה לחסל אותי.
הרבה שאלות עברו לי בחודש האחרון, כיצד היא קשורה אליהם. האם היא מרגלת סודית בעיתון האמת מטעמם? האם מטרתה להפיל את העיתון? האם היא בתהליכי הצטרפות אליהם? זה כנראה מסביר את התנהגותה המוזרה, התנהגותה התוקפנית.
המעקב שלי אחריה היה מעקב חשאי, ואתו מעקב זה גרם לי להתחיל לחשוד בליבי יותר, כי רק סימני שאלה נוספים עלו לי.
הייתי עוקב אחריה אחרי מקום עבודתה, היא בדומה אלי נוהגת להגיע עם אופניים. לכן נאלצתי לקנות אופניים חדשות, לנסוע אחריה. היא הייתה נכנסת לחורשה בצפון העיר, מחנה את אופניה בכניסה ומתקדמת רגלית. הייתי מנסה לעקוב אחריה אבל היא הייתה נעלמת כאילו לא הייתה קיימת.
הייתי מחכה מחוץ לחורשה שעות, מחכה שהיא תצא. מביט באופניים שלה. אבל היא לא הייתה יוצאת, מלבד פעם אחת שיצאה וכמעט תפסה אותי שראתה אותי עובר ליד החורשה. הייתי חייב לשקר לה שאני בדרכי לדודתי. היא חשדה אבל נראה לי שהיא האמינה לי.

אני יושב מול המחשב שלי. מתחיל לכתוב את הכתבה התשיעית שלי. לא משנה כמה אני אכתוב, וכמה רעיונות יעלו לי בנוגע לכתיבה תמיד יהיה בראשי החידה הזאת שנקראת ליבי ווקר. ואני חייב לפתור אותה, אם יש קצה חוט קטן שיוביל אותי דרכה לתפוס את האנשים שחטפו אותי, רצחו אדם חף מפשע ומסיטים כלפי חצי מהאוכלוסייה של המדינה אני אעשה זאת בכל מחיר.
ראשי נע לכיוון מסך הטלוויזיה שעליו מוקרנים מספר הכתבות שפורסמו לכל אחד:
ליבי – 6 כתבות פורסמו מתוך 8
ג'יימס – 6 כתבות פורסמו מתוך 8
אמבר – 5 כתבות פורסמו מתוך 8
סטפני – 5 כתבות פורסמו מתוך 8
אדי – 4 כתבות פורסמו מתוך 8
רובי – 3 כתבות פורסמו מתוך 8
בלה – 2 כתבות פורסמו מתוך 8
דפי – 2 כתבות פורסמו מתוך 8
צ'ארלי – 2 כתבות פורסמו מתוך 8
מצבי השתפר. שתי כתבות נוספות שלי פורסמו. ליבי עדיין מובילה, וג'יימס החבר הסודי של אמבר צמוד אליה. אמבר עדיין מבין הכותבות הטובות שיש בעיתון.

בשעת הצהריים כולם יוצאים לכיוון הקפיטריה. אפילו ליבי, שבדרך כלל רגילה לאכול פרי אחד ולהישאר להתבודד במשרד יוצאת מהקומה העשרים.
אני מנצל את ההזדמנות הזאת ומתגנב למשרדה של דריה, כדי למצוא פרטים נוספים על ליבי. דריה תמיד משאירה את המשרד שלה פתוח, ויותר מזאת היא אף פעם לא מתנתקת מהמשתמש שלה במחשב.
אני פותח את דלת הזכוכית במשרדה, מביט שוב מסביבי שאף אחד לא נמצא עדיין בקומה ואני מתגנב פנימה.
אני מתיישב על הכיסא של דריה. כיסא ענקי בצבע אדום. הוא נוח כל כך, מרופד בצורה יוקרתית. ללא ספק כיסא שמתאים לעורכת מכובדת בעיתון האמת.
אני נכנס למחשב שלה ומעיין במסמכים. המסמך הראשון שאני מבחין בו קשור לעיתון "הדרך", אומנם לא הגעתי כדי לחטט לה במסמכים, אבל זה מסקרן אותי לראות למה יש מסמך של העיתון המתחרה במחשב שלה. של העיתון הקיצוני.
אני פותח את המסמך ומבחין בכותרת גדולה: "השקרים של עיתון הדרך", ושם כתוב מספר כתבות שקריות שפורסמו בעיתון "הדרך" ואת התאריך שהם פורסמו. לידם מופיע הערות של דריה ששם היא כתבה על כתבות שפורסמו כתגובה עקיפה לכתבות האלו.
רק עכשיו אני מבין על המלחמה השקטה שמתנהלת בין העיתונים. בין העיתון המתון לעיתון הקיצוני.
אני מבחין בתיקייה במחשב שנקראת "עובדים", אני פותח אותה. ושם אני מבחין בתיקייה נוספת: "עובדי מסמך השייכות שנת 2122".
אני פותח את התיקייה. בתוך התיקיות ישנם מסמכים על השמות שלנו, אפילו המסמך של "אלה" עדיין מופיע שם, אותה אחת שהתפטרה לפני מספר חודשים מהעיתון.
אני פותח את המסמך שנקרא "ליבי ווקר" ומתחיל לעיין:
"ליבי ווקר, בת 17, גרה ברחוב הפסנתר 2. אנשי קשר לשעת חרום: אין. הערות: לא מעוניינת למסור פרטים נוספים"
מרוב שליבי מסתורית היא אפילו מונעת מידע על חייה מול הבוסית שלה. אני לא מבין למה הדבר הזה מפתיע אותי, אבל יחד עם זאת הוא משעשע אותי. אני מהר משנן את הכתובת שבו ליבי גרה בראשי.
"אנחנו צריכים לדבר" אני שומע את קולו של ג'יימס.
אני מביט קדימה מהר, ג'יימס עומד בפתח משרדה של דריה ומביט בי. מביט בי מחטט במחשב שלה. הוא מתקדם לכיווני, סוגר את הדלת מאחוריו ומתיישב על הכיסא מולי.
"אין לנו על מה לדבר" אני אומר לו.
"יש לנו" אומר ג'יימס, "אתה לא יכול להתנהג בפרצוף חמוץ כל פעם ולא לדבר איתי"
"אני לא מעוניין"
"אני אעשה איתך עסקה. אתה תדבר איתי ואני לא אספר לדריה שפרצת לה למחשב, מסוכם?"
אני עוזב את המקלדת ומשלב את ידי. מביט בעיניו החומות של גיימס. הוא משלב את ידיו בדיוק כמוני, אבל לעומתי שריריו בולטים מאוד, מה שגורם לי להרגיש קטן לידו.
"תגיד לי פשוט את מה שאתה רוצה להגיד ונסיים עם זה" אני אומר לו.
"אני רוצה שתפסיק להתעלם מאמבר" הוא אומר, "היא לא אשמה בזה. אני לא אשם בזה, אף אחד לא אשם בכלום"
"אני לא מבין למה אתה מתכוון באשם, אתם לא עשיתם פשע" אני אומר לו ומסיט את עיני בזלזול ממנו בחזרה למסך מחשב של דריה.
"אבל אתה מתנהג אלינו כאילו עשינו פשע" ג'יימס מתעצבן עלי, "אני יודע שאמבר הייתה קרובה אליך מאוד, אני יודע שאתם מכירים שנים. אני יכול להבין אם אתה מחבב אותה, אבל זה שאני ואמבר התאהבנו זה לא סיבה לכך להתעלם מקיומנו… מקיומה!"
אני מחזיר את עיני ומביט בג'יימס, "לא אכפת לי שאתם ביחד. אני לא אוהב אותה" לרגע אני מרגיש סוף סוף שאני אומר את האמת, "אכפת לי שהיא שיקרה לי"
"להסתיר משהו אישי שקשור אליך זה לא נקרא לשקר" אומר ג'יימס, "היא לא רצתה לפגוע בך."
"המחשבה על כך שהיא חשבה שאם אדע את זה תפגע בי, מרגיזה אותי יותר" אני אומר לו בכנות, "אני לא רכוש שלה, אני לא אקס שלה – אני סתם ידיד שלה. ואתה והיא יכולים לעשות מה שבא לכם, מתי שבא לכם"
"אז למה אתה כועס אם אלו הטיעונים שלך?"
"כי…" אני מגמגם, "אני נמצא במקום אחר בחיים שלי עכשיו. במקום לא טוב, ואני חושב שזה יזיק לאמבר להיות קרובה אלי בשלב הזה"
אני קם מהר כדי לסיים את השיחה, יוצא מהמשרד של דריה ומשאיר את ג'יימס מאחור.

למחרת כשאני מגיע לעבודה, כולם נמצאים למטה. דריה החליטה להפתיע את כולם על המאמץ שלהם בחודשים האחרונים וארגנה לנו טיול. אוטובוס ששייך לעיתון עמד בפתח.
"אנחנו נוסעים היום למעיינות חמים בצפון המדינה" אמרה דריה בחיוך, "בדרך כלל טיולים כאלו אנחנו מארגנים לעובדים ותיקים בלבד, אז תראו את זה כמתנה על העבודה הרבה שאתם עושים בעיתון. שלושים וחמישה כתבות שלכם פורסמו מאז שהגעתם לכאן!"
בטי עומדת מאחורי דריה ומוחאת לנו כפיים, "כל הכבוד לכם, צוות"
"גם אלו שפורסמו מספר להם מספר נמוך יותר של כתבות, יודעים לעשות את העבודה כמו שצריך" אומרת דריה, "אני בטוחה שבסוף השנה הזאת לכל אחד מכם יהיה מספר מכובד של כתבות. ואם יתאפשר לי מבחינה תקציבית להעסיק את כולכם, אני מאוד ארצה לעשות זאת. העיתון הזה צריך דם חדש כמותכם"
הדבר הזה ללא ספק מעודד את כולם שמוחאים כפיים. מלבד ליבי שידיה משולבות.
"אז קדימה, תעלו לאוטובוס" אומרת בטי בחיוך.
אמבר מתקדם אלי, נוגעת בכתפי, "אולי תשב לידי?"
"תשבי ליד החבר שלך" אני אומר לה וממהר לעלות לאוטובוס. אני מרגיש שאני יותר מדי תוקפני כלפיה, אבל אני לא מצליח לשנות את הגישה שלי.
אני ואדי מתיישבים במושב האחורי של האוטובוס, המושב הארוך מכולם שיש בו חמישה כיסאות. בטי ודריה מתיישבות במושב הקרוב ביותר לנהג. הסיטואציה הזאת מזכירה לי טיולים מתקופת בית הספר כשהמורות היו יושבות מקדימה.
אמבר וג'יימס מתיישבים קרוב לבטי ודריה וכל השאר מתיישבים באמצע האוטובוס. ליבי שעולה אחרונה מחליטה לשבת במושב האחורי בקצה השני שבו אני ואדי ישבים. אני מביט בה לרגע, היא מסתכלת אלי ואז מהר אני שובר את קשר העין שנוצר בנינו. היא חושדת בי, אני מבחין בזה.
האוטובוס מתחיל לנסוע, ליבי שומעת שירים מהאוזניות ומניחה את ראשה על החלון הצמוד אליה. נראה שהיא נרדמת.
אני מבחין באדי מביט לעבר המושב שבהן ישבות סטפני ודפי. הוא מחייך.
"מה זה החיוך הזה?" אני שואל אותו.
הוא מביט בי, "היית יכול לדעת, אם לא היית תקוע בתחת של עצמך בחודש וחצי האחרון" אומר לי אדי. אני נעלב, וקשה לי להסתיר את העלבון הזה שמתבטא בפרצופי.
"אל תשחק אותה נעלב" אומר לי אדי, "מאז שחזרת מהעלמות שלך, אתה מרוכז בעצמך. עובר עליך משהו, ואי אפשר לדבר איתך או ליצור איתך קשר. כל הימים האחרונים אתה נעלם בצורה מסתורית מהר מהעבודה, לא עונה לטלפונים. אתה עסוק בדברים שכנראה יותר חשובים לך מחברים"
"אל תגיד שלא אכפת לי ממך" אני נעלב ממנו.
"אני לא אומר שלא אכפת לך ממני" אדי מתקן את עצמו, "אני אומר שאתה מתחיל להיות מסתורי, לא פחות ממנה" הוא מצביע לעבר ליבי.
"עובדת עלי תקופה קשה" אני אומר לו.
"בגלל אמבר וג'יימס?" הוא שואל אותי ופני נהיו חמוצות.
"מאיפה אתה יודע את זה?" אני שואל אותו, "חשבתי שהם דואגים להסתיר את זה"
"אמבר סיפרה לי. היא חשבה שאני האדם היחיד שאתה שומר איתו על קשר בימים האחרונים. היא פשוט טעתה"
"אדי… אני באמת מצטער אם אתה מרגיש ככה, רק אם היית יודע באמת מה עבר עלי…" אני מרגיש לרגע שאני עומד לפלוט לו. להגיד לו את האמת, לספר לו על ארגון הטיהור. על החטיפה שלי, על כך שהם רצו להרוג אותי. על האדם המסתורי ששחרר אותי. על כך שמצאתי במגירה של ליבי את הסמל שלהם, ועל כך שאני עוקב אחריה. אבל אני לא מצליח להגיד את זה. אני משתתק.
"זה כל כך נוראי שאתה לא יכול להגיד לי?" אדי מביט בי בחשש, "אתה גורם לי לדאוג"
לפני שאני חושב כיצד לענות לו על זה, אני מבחין מהחלון במשהו מתקרב אלינו במהירות. משהו צהוב חזק עם פסים כתומים. זה אש, משהו בוער מתקדם אלנו. אדי מהר מסתובב את ראשו להביט במה אני מסתכל. אבל לפני שהוא מספיק להבחין בזה הדבר הזה מתנקש באוטובוס שלנו, שורף אותו, מנפץ את החלונות וגורם לאוטובוס להתהפך.