הפילוג – פרק 10
פרק 10:
אני פותח את עיני ולא רואה כלום. בד שחור מסתיר את פני. ידי אזוקים באזיקי ברזל, לפחות אני משאר ככה לפי הרגשת האי נוחות. אני מרגיש את הידיים שלי קשורות למעלה. אני מנסה להזיז אותם ולא מצליח. רגלי קשורות זו לזו ודממה.
אני רק זוכר שהאוטו עצר, תא המטען נפתח ומוט ברזל חזק הכה אותי בראש. מאז איבדתי את ההכרה שלי.
אני לא יודע כמה זמן אני כבר כאן. לפי תחושת היובש בפי אני מאמין שלפחות לא מעט שעות אני קשור כאן. אני מרגיש שאני לבדי כאן. קרני אור חודרות דרך הבד ומסנוורות את עיני – כבר בוקר. אני לא אתעורר היום בבית שלי, לא אגיע לעבודה ולא אכתוב את הכתבה השישית שלי.
אמי בטח דואגת לי, דריה בטח תתעצבן על כך שאני מבריז בבוקר לעבודה, ואחרי כמה שעות שהם יבינו שנעלמתי היא תתחרט על כך שהיא התעצבנה עלי. אמבר תחשוב שזה בגללה ובגלל ג'יימס. היא תפיץ את זה בטח וכולם יחשבו שנעלמתי מהסיבה הזאת.
אני מתחיל לפחד מהמחשבות האלו. המחשבות על איך הקרובים שלי יחשבו שקרה לי. אני רק מקווה, כשימצאו את הגופה שלי יצליחו לעלות על מה שבאמת התרחש לי ועל מה שקרה לאותו אדם מבוגר שהאנשים רצחו אותו והטביעו את גופתו בגן הלאומי.
כשלא הייתי בהכרה אני חלמתי חלום. אותו חלום שחלמתי כבר בעבר, על ליבי. היינו במשרדים, להבות בכל מקום. הייתי מודע בחלום לכך שהייתי בסיטואציה הזאת כבר, וידעתי שחלמתי את זה. אבל בחלום עצמו לא חשבתי שמדובר בעוד חלום.
הלהבות שוב גברו, הבניין שוב עמד להתמוטט והחל לשקוע ולהיות באלכסון. חלונות הזכוכית שוב התנפצו, וליבי שוב התגלגלה דרך החלונות – ושוב לא הצלחתי לתפוס אותה. היא נפלה מהקומה העשרים, אל תוך הלהבות שהתפשטו גם בקומות הראשונות, נפלה אל תוך הזכוכיות, הבטון והציוד של מבנה עיתון האמת שכבר התנפצו להם למטה. ואני שוב הייתי חסר תועלת.
דלת נפתחת. הלב שלי קופא במקום. דמות מסוימת מתקרבת אלי, אני מנסה לזהות אותה תחת הכיסוי שעל פני אבל לא מצליח לזהות. היד שלו נוגעת בפני, בשערי. הוא לא לבד, אנשים מאחוריו.
"לא הצלחנו לזהות שום מידע עליו" אומר הקול, "אבל עשינו בדיקות, הוא לא קרוב משפחה של אף אחד מהגורמים הגבוהים כאן"
"והגורמים הפחות גבוהים?" קול אומר מאחוריו.
"זה לא אכפת לנו כבר"
"אבל.."
"בלי אבל!" הוא אומר, "הילד הזה צריך למות. הוא היה עד לרצח טיפשי שלכם, שנעשה במקום ציבורי בצורה הכי לא טובה. אם מרטין היה מודע לזה הוא היה דורש ממני להוציא את שניכם להורג על טיפשותכם"
אני חושב על השם מרטין. איזה מרטין בדיוק?
ידיו של האיש ממשיכות לגעת בי. אני מתחיל להתנשף חזק כשהוא מתחיל לגעת בצווארי.
"נער מסכן ויפה…" הוא אומר, "מצטער על מה שקרה לך. אבל אין לנו בררה"
"חשבתי שאנחנו הורגים רק מתונים כבדים" אומר הקול מאחוריו, "אין לנו שום מידע על האדם הזה, אולי הוא בכלל פעיל קיצוני? אולי דעותיו לא שונות מאיתנו ונוכל לגייס אותו?"
"כל אדם במצבו יגיד לנו כל מה שנרצה לשמוע, על מנת להינצל מגזר הדין שלו" אומר האיש, "הוא יגיד לנו כל דבר, לא משנה אם הוא האדם הכי קיצוני שאנחנו מכירים"
אני מתחיל לחבר קצוות מידע מכל הדברים שקרו לי כאן. האנשים האלו שייכים לארגון בשם "הטיהור", הם הורגים אנשים מתונים. איך זה ייתכן שבמדינה דמוקרטית, כמו שלנו, הורגים תושבים בגלל דעות שונות שלהם?
"אני.." אני מתחיל למלמל מתחת לסדין שעוטף את פני, "אני מבטיח שלא אגיד כלום עליכם, תשחררו אותי, תנו לי ללכת, אני אשכח מזה"
"אני מצטער ילד" האיש אומר לי, "אני לא יכול לקחת איתך סיכון. אני מבטיח לך שהמוות שלך יהיה עדין, לא כואב ונדאג לך לקבורה מתאימה"
אני רוצה להתפרץ בבכי. לצרוח ולהשתולל. אבל אני קופא.
"לא נהרוג אותו בירייה" האיש אומר, "תביאו את חומר ההרדמה ששיחקנו בו, החומר שהורג מבפנים. זה ללא כאב, אני מרחם על מה שעלה בגורלו של הילד הזה"
"החומר נמצא במחסנים שלנו בצפון המדינה, אין לנו עוד חומר כאן במרכז המדינה, אולי רק מחר בבוקר אצליח להביא עוד מהחומר הזה"
"אז נמתין" אומר האיש. ושניהם יוצאים מהמקום שאני נמצא בו, נועלים את הדלת מאחוריהם.
אם הם היו יודעים שאני עובד בעיתון האמת, הם היו יורים בי על המקום בלי לחשוב פעמים. העובדה שהם לא מודעים לגיל שלי, שאני נראה קטן יחסית מנער בן שבע עשרה, גרם להם לפתח אלי חמלה מסוימת.
אני שוכב במקומי. כבר הפסקתי להרגיש את ידי שקשורות חזק, כאילו הדם הפסיק להגיע לשם. אילו השעות האחרונות שלי בעולם החיים.
הבן אדם הראשון שעולה לי במחשבתי זה אבא שלי. הוא נהרג לפני חמש שנים בפיגוע במקום עבודתו. את הפיגוע ארגוני תושבי מדינת "אולגין", המדינה השכנה אלינו. שום מדינה לא מסתדרת עם המדינה שלנו, מכיוון שאנחנו המדינה הדמוקרטית היחידה ביבשת "אוסטרה". שאר המדינות לא מאמינות בקיום משטר דמוקרטי, והם נגד קיומנו באזור המחייה שלהם. זה מה שהתחיל את הסכסוך הגדול שלנו עם המדינות השכנות שלנו, זה מה שגרם לתושבי המדינה שלי, מדינת גרילטה להתפלג למחנה קיצוני ומחנה מתון. כל אחד חושב שצריך להתנהל באופן שונה עם המדיניות שלנו, אבל בינתיים אנחנו רק פוגעים אחד בשני. במקום להיות מאוחדים יחדיו.
השעות עוברות. אין לי מושג בערך מה השעה.
אני שומע דלת נפתחת שוב. האם הם השיגו את החומר שהורג? אני הסבל שלי עומד להסתיים?
צעדים נשמעים. יד נוגעת בידי, פותחת את השרשראות שכובלות אותי. אני מרגיש את ידי נופלות במהירות לצדדי, גופי נופל. אין לי כוח לזוז.
אם אני מסתמך על החושים שלי, נמצא לידי אדם אחד בודד. הם בטח הבינו שאין טעם לשלוח יותר מאדם אחד בשביל להרוג ילד, שלא שתה ואכל מספר שעות. ילד שהיה קשור במקום מסוים במשך שעות רבות. הם אולי קיוו שאני לא אשרוד את הכלאה הזאת.
הבן אדם שתופס אותי גורר אותי, הוא משעין אותי עליו ומתחיל לגרור אותי. אני מרגיש במכה אחת אוויר נכנס דרך הבד שמכסה את פני. למה הוא לא נותן לי את הגלולה שהורגת עכשיו? למה הוא גורר אותי כל עוד אני בחיים?
אני שומע דלתות נפתחות וגופי נזרק למקום רך. בהתחלה אני מתקשה לזהות, אבל אני מבחין שאני נשכב בספסל אחורי של מכונית.
הדלת הקדמית נפתחת, וכמו שהבנתי נמצא איתי רק אדם אחד. הוא מתיישב, מתניע את המכונית ונוסע.
"תהרוג אותי.. תהרוג אותי עכשיו…" אני ממלמל לו בכוחותי האחרונים. אבל הוא לא מגיב.
אחרי דקות ארוכות המכונית נעצרת. הוא יוצא ממנה וגורר אותי איתו. הוא מפיל אותי על רגלי.
"אני מוריד לך את הכיסוי ראש. אבל תמשיך לעצום עיניים, ברור לך?" הוא אומר בקול מוזר. כאילו הוא מעוות את קולו האמיתי.
הכיסוי ראש יורד ממני. אני עוצם את עיני.
"בעוד כדקה אני אעלם מכאן. אתה נמצא עכשיו במקום שבו לקחו אותך" הוא מדבר אלי בקול מעוות, "אם תסתובב, תנסה להציץ בזמן שאני הולך מכאן אני דופק לך כדור בראש ומסיים איתך. ברור לך?"
למה הוא עושה את זה למעני? מי זה האדם הזה?
"ברור לך?" הוא אומר בקול רם יותר.
"כן…" אני אומר בפחד.
"יופי שהבנת. מתון טיפשי"
מאיפה הוא יודע שאני אדם עם דעות מתונות? אם הוא יודע את זה למה הוא לא הורג אותי? למה הוא משחרר אותי? מי זה?
"אני רק מציע לך, תמציא סיפור יפה איפה היית בעשרים וארבע השעות האחרונות. אם האנשים שלי ידעו מי אתה, הם לא יחשבו פעמיים בשביל לגמור את העבודה שלהם"
אני מהנהן בחוזקה. האדם ששחרר אותי מתחיל ללכת אחרונית. אני סופר בליבי את השניות שעוברות מאז שהוא הולך, אבל הספרה שלי כל פעם מתבלבלת.
אני שומע את המכונית שלו נוסעת. ואחרי שניות נוספות אני לוקח את האומץ ופותח את עיני. אני מביט מסביב ורואה את הגן הלאומי, רואה את אור הכוכבים ואור הירח.
אני באיטיות קם על רגלי, נופל, קם שוב. ליבי מתחיל לדפוק בחוזקה ואני מתחיל לרוץ לכיוון הבית שלי.
תגובות (6)
אלוהים אדירים, פשוט, מה? אני לא מאמינה. אמאלה. מי הםםםםםםם. יואו מזל שהוא לא אמר להם כלום.
אני לא יודעת מי הציל אותו אבל הוא מדהים. אלוהים אדירים אינלי אפילו מילים על הפרק הזה. אני דורשת המשך ועכשיו.
:O
:OO
תודה רבה ג'יין על התגובה :)
פרק מותח ומעניין!!!!!!!!! יש לי הרגשה מטורפת שמי ששחרר את רובי זו ליבי
תודה רבה עדו,
ולגבי ההרגשה שלך ציינתי שמדובר בגבר במי ששחרר אותו…
היי
אחרי שהמשכתי אמרתי כבר שאגיב להכל בפרק הזה, ממש לא ראיתי את הכיוון של העלילה מראש , ובמקרה שלי זה אומר הרבה .
הכתיבה השתפרה והרבה יותר סוחפת (גם מקודם היא הייתה טובה אבל רואים את ההבדל), הפרקים מהממים, הרעיון מקורי וכבר כמעט לא רואים את הקשר לישראל וזה טוב כי זה משחרר את היחס לסיפור מיחס לדעות פוליטיות שונות.
מחכה להמשך:)
תודה רבה :)