הפילוג – פרק 1

פרק 1:

עיני נפקחות ופיהוק ארוך של בוקר יוצא מפי. רגליי נגררות בכוח מהמיטה הנוחה שלי. אני מושיט את ידיי קדימה לכיוון הכיור העגול בחדר הרחצה שבביתי. המים רותחים ולרגע אחד אני מרגיש שאצבעותיי נשרפות במגע עם המים. הדבר שאני הכי שונא בעולם זה את הבוקר, זאת העובדה שאתה חייב להתעורר ולצאת מהעולם הנוח של החלומות, העולם שבו אתה יכול לעשות כרצונך בלי שיפריעו לך או יגידו לך מה לעשות.
על שולחן העבודה שבחדרי נמצא "מסמך השייכות" שקיבלתי בסוף לימודי. כל תלמיד שמסיים את שנות הלימוד שלו בהצטיינות, יכול לבקש את "מסמך השייכות", שמחייב מקום עבודה להעסיק אותך במשך שנה שלמה. המטרה של מסמך זה היא להעניק הזדמנות לבני נוער מצטיינים שמסיימים את לימודיהם להתחיל עבודה במקום מכובד.
רוב הנערים בגילי הולכים לאיבוד אחרי הלימודים. רובם נשארים בבית לתקופה ארוכה עד שהם מוצאים את עצמם בעולם האמיתי, בעולם שבו הם צריכים לקיים את עצמם ולהרוויח את שכרם ביושר.
"תלמדו טוב, תהיו מצטיינים ותזכו לקבל את מסמך השייכות" – מילים אלו נשמעו מדי יום בבית ספרי. ככה המורים היו מעודדים אותנו ללמוד ולהצליח. בסופו של דבר רק עשירית מתלמידי מחזור הלימוד שלי היו נחשבים לתלמידים מצטיינים וקיבלו את "מסמך השייכות". אני אחד מהם.
כשחשבתי איפה ארצה לנסות את מזלי באחד ממקומות העבודה המכובדים שהציעו לנו לעבוד בהם, הייתה לי התלבטות גדולה. רציתי מאוד למצוא את עצמי עובד במקום שאני יכול להשפיע בו על החברה במדינתי, מדינת גרילטה, כמו במשרדי הממשלה. מתחילים שם בתפקידים קטנים כמו פקידות ואם אתה מוכיח את עצמך אתה יכול להגיע רחוק מאוד. אבל זה סיכון, רוב התלמידים שמבקשים במסמך ההשתייכות שלהם להגיע למשרדי הממשלה מפוטרים שם בדיוק לאחר שהשנה שמחייבת את המעסיקים להעסיק אותך מסתיימת.
דרך נוספת שאני יכול להשפיע על החברה שלי היא דרך התקשורת, ומסמך השייכות מאפשר לי להתחיל עבודה באחד משני העיתונים הפופולריים של המדינה. עיתון "האמת" או עיתון "הדרך".
אני אדם שאוהב לכתוב מאמרים. הייתי אחד משני העורכים של עיתון בית הספר שלי. העורכת השנייה של העיתון הייתה אמבר אלן, שהיא השכנה שלי ובמקרה גם חברת הנפש שלי. אני ואמבר גדלנו יחד מאז שהיינו תינוקות, הורינו חברים כבר הרבה שנים ומתוצאה מכך הקשר שלי ושל אמבר היה קשר חזק. היא אולי בעצם החברה היחידה שיש לי. אני לא האדם הכי חברותי כל כך.
אמבר הייתה גם מצטיינת בבית הספר, היא זכתה יחד איתי לקבל את מסמך השייכות. הבחירה שלה על מקום העבודה שהיא תרצה להתנסות בו הייתה פשוטה, היא בחרה "בעיתון האמת". זה היה ברור שהיא תעבוד באחד העיתונים וזה היה ברור שזה יהיה עיתון האמת – שמביע את תמיכתו באנשים "המתונים" במדינה. לעומתו "עיתון הדרך" מביע את תמיכתו באנשים "הקיצוניים" במדינה.
המדינה שלנו מפולגת לשתי אוכלוסיות של אנשים. יש את האנשים שמאמנים שהדרך הנכונה לפעול היא בדרך של כוח מול המדינות המאיימות עלינו. מדינת גרליטה אף פעם לא הייתה מדינה שהשלום היה קיים בה עם שכנותיה. האנשים בדרך הזאת טענו שאנחנו חייבים להוכיח לכולם שאנחנו עם חזק, ששום דבר לא ישבור אותנו. הם מאמינים שהדרך הזאת תגרום לנו להישאר חזקים במדינתו. אותם אנשים אלו נקראים במדינה "הקיצוניים", ולא סתם הם קיבלו את השם הזה. כל פעם שאמרו דעה שמנוגדת לדעתם הם היו נוהגים באלימות, בהסטה ובאמירות מביישות שהיו נאמרים כלפי כל מי ששונה מהם. רוב הקיצוניים הם אנשים שאוהבים שהדת מכתיבה להם את דרך חייהם. אני אף פעם לא התחברתי לדרך שבה מתנהגים "הקיצוניים".
לעומתם יש את "המתונים". הם אותם אנשים שחושבים שעל מנת להביא לסדר עם מדינות השכנות שלנו אנחנו חייבים לדבר איתם. להגיע להסכמה מסוימת. הם בעד שוויון זכויות לכל האוכלוסיות במדינה, לא משנה מהי דתך והיכן נולדת. לא משנה איך קוראים לך, איך אתה נראה. הקיצוניים קוראים למתונים "חלשי אופי". הרבה פעמים שאיש מתון היה מביע בצורה חריפה את עמדתו היו קוראים לו "בוגד" ופוגעים בו או ברכושו.
אני מעריך את הדרך שבה האנשים המתונים מתנהגים. אבל לא תמיד יש בי את ההסכמה במאמרים שהם כותבים או בדעות שלהם. לפעמים אני מרגיש שהראש שלי נמצא בתוך קערה שמערבלים אותו.
דלת החדר שלי נפתחת בחוזקה. לרגע אחד אני קופץ במקומי ומביט לעבר הכניסה, אמי עומדת שם ומביטה בי. "אתה רוצה לאחר היום, רובי?"
"אני לא אאחר" אני אומר בנשימה עמוקה, "את סתם לחוצה"
"זה היום הראשון שלך, באחד המקומות הכי טובים שחייך הביאו אותך. אל תעשה לעצמך פדיחות"
"תודה שאת תומכת, אמא" אני עונה כשאני מסיט את מבטי למראה ומביט בשערי השחור והקצר.
פרצופה של אמי נהפך לאדום והיא מתקדמת לכיווני ומחבקת אותי חזק. היא מוחצת אותי ואני דוחף אותה ממני, "אני לא ילד קטן. תפסיקי"
"אתה עדיין ילד קטן בשבילי" היא אומרת, "ואני תמיד תומכת, אני פשוט דואגת!"
"אין ממה לדאוג. אני לא אאחר. אמבר צריכה לבוא אלי לפני שאנחנו הולכים, ותסמכי עליה שהיא לא מהאנשים שבאים באיחור"
"היא כבר כאן. מחכה לך חמש דקות בכניסה" אמי אומרת לי, מחייכת ויוצאת מהחדר שלי כדי שאספיק להתארגן.
אני מהר לובש מכנסי ג'ינס וחולצה שחורה. לוקח את התיק צד השחור שלי, מביט במראה שבכניסה לחדרי. עיני בצבע כחול כהה, הגבות שלי דקות ופרצופי רציני. כמו איך שהוא תמיד נראה.
אני פותח את דלת ביתי ואני שומע את אמבר ואימי מדברות.
"ריח טוב, מה הכנת לאכול דניה?" שואלת אמבר.
"את מה שרובי הכי אוהב"
"פשטידת פטריות?" שואלת אמבר.
"בדיוק. רואים שאת מכירה את הבן שלי" אומרת דניה בגאווה.
אני מתקדם לכניסת הבית ופוגש את מבט עיניה של אמבר. היא נראית ערנית כל כך. לעומתי לאמבר אין בעיה להתעורר כל כך מוקדם בבוקר. אני מחייך לעברה, היא מנופפת לי ומחייכת בחזרה.
שיערה הבלונדיני והארוך של אמבר מפוזר, עיניה הירוקות נוצצות. היא לובשת מכנסי ג'ינס צמודים וחולצה אדומה חלקה בעלת שרוולים קצרים. אני מביט בפניה והן מאופרות, זאת אולי הפעם הראשונה שאני רואה את אמבר מאופרת. היא רוצה להשאיר רושם טוב היום.
"אני כל כך מתרגשת!" אומרת בהתלהבות אמבר כשאני עומד לידה, "זאת הולכת להיות דרך חדשה ומופלאה בחיים שלנו "
"אני מאמין" אני אומר בפיהוק.
"תפסיק להיות ישנוני!" התעצבנה בנחמדות אמבר, "אתה לא מבין איך אני שמחה שבסופו של דבר בחרת לבוא איתי להיות ביחד בעיתון האמת. אתה לא תתחרט, אתה תראה שאנחנו נהיה צוות לעניין – כמו בכל דבר שהיינו בחיינו".
כמו כל דבר בחיים שלי זאת הייתה בסופו של דבר בחירה קלה. למרות הדילמות ידעתי שבסופו של דבר אמצא את עצמי במקום שבו אמבר תבחר. להיות לצד הבן אדם הכי קרוב אלי. מי שהייתה שותפה שלי בכל מסלול בחיי.
"אני חושבת שכדאי שתלכו" אומרת אמא שלי, "אני לא רוצה שתאחרו ותעשו רושם רע".

אני ואמבר יוצאים מביתי ומתקדמים במורד הרחוב. חולפים על פני הגינה הגדולה שנמצאת מאחורי הבתים שלנו. מתיישבים בספסל תחנת האוטובוס ובוהים אל האופק.
"אני רועדת מהתרגשות" אומרת אמבר ומביטה בי, "איך אתה יכול להיות כזה ניחוח, היום הזה הוא התחלה בחיים העצמאיים שלך. התחלה בקריירה שלך"
אני מסתכל על עיניה הירוקות. על פרצופה הבהיר והיפה. לפעמים הייתי רוצה להרגיש את אותם הרגשות של התרגשות שאמבר מרגישה.
"תפסיק להיות שקט על הבוקר!" התרגזה אמבר.
"אני עייף. קמתי מוקדם" אני אומר לה, "ואני מתרגש, פשוט קשה לי להראות את זה כמוך"
"אתה שקרן רע" אומרת אמבר, "לפעמים אני מרגישה שהדרכים שאתה בוחר בחיים שלך, זה לא לפי הרצונות שלך – פשוט נוח לך ללכת בהם"
היא צודקת איפשהו. באמת נוח לי להיות עם אמבר, אבל היא טועה – חשוב לי להשפיע ואני באמת חושב שללכת לעבוד באחד מהעיתונים הפופולריים של המדינה זאת דרך מצוינת להשפיע.
אמבר תופסת בידי ומביטה בעיני. נמאס לה משתיקת הבוקר שלי, היא רוצה שאגיב. ואין לי מה להגיד לה. היא צודקת ואני לא רוצה להודות בזה בפניה.
שני רוכבי אופניים נעצרים מולנו ומצחקקים. אנחנו מסיטים את מבטנו קדימה לכיוונם ורואים את כריס, תלמיד שהיה איתנו בשכבה ולידו אחד החברים המעצבנים שלו.
"תראה את הצמד חמד הזה" לגלג כריס, "בדרכם לעיתון המתון הטיפשי שלהם. איך ההרגשה להרוס את השאריות האחרונות של הילדות שלכם?"
"תתבגר" גלגלה עיניים לעברו אמבר, "לא כל החיים שלך תוכל לחיות על חשבון ההורים שלך, תעשה משהו עם החיים שלך"
"אני בן שבע עשרה, אני לא ממהר לשום מקום. ובטח לא לעיתון מתון וטיפש" אמר כריס.
כריס למד איתי ועם אמבר. הוא לא היה אחד מהגאונים בשכבה וכולם התפלאו שהוא הצליח לסיים את כל שנות לימודיו. הוא מגדיר את עצמו כפעיל למען הקיצונים. הוא היה אוהב ללעוג לכל מי שהביע עמדות מתונות בבית הספר. שנאתי אותו ואני עדיין שונא אותו.
"אם כל כך חשוב לך החופש, מה אתה ער כל כך מוקדם?" אני זורק לעברו עקיצה.
"לפעמים צריך לשמור על כושר, להיות שחיף כמוך זה לא נחשק. אם בכלל אכפת לך להיראות נחשק, חתיכת חנן" אומר כריס וחברו מתחיל לצחוק.
"תשתוק אידיוט!" התעצבנה עליו אמבר.
"פגענו ברגשות של חבר שלך, מצטערים" לגלג לה כריס. לפני שאמבר עמדה לתקוף אותו בחזרה צפצף מאחוריהם אוטובוס שעמד להיכנס לתחנה.
כריס וחברו נתנו גז באופניים שלהם, "אני מקווה שהגלגל של האוטובוס יתפנצ'ר לכם בדרך, מתונים טיפשים".

אני ואמבר התקדמנו לכיוון חלקו האחורי של האוטובוס. היא נראתה מרוגזת מהסיטואציה שהייתה עם כריס.
הדבר שעצבן אותי בסיטואציה הזאת היא העובדה שאמבר מרגישה לנכון להגן עלי. אני לא צריך את תמיכתה, אני לא זקוק לה שהיא תדבר בשמי כשאומרים לי משהו. היא תמיד הייתה אוהבת להגן עלי, בכל שלב בחיים שלנו.
"חתיכת קיצוני חסר השכלה…." פלטה אמבר בעצבים כשהתיישבנו.
"את יכולה בבקשה להפסיק כל פעם להגן עלי?" פלטתי בצעקה עצבנית, "זה פוגע בי. יש לי פה ואני יכול להגן על עצמי מול אנשים כמו כריס"
"אני מצטערת, לא יכולתי לשלוט בעצמי. הוא עיצבן אותי" הסתכלה אלי בעיניה התמימות.
"לא אכפת לי, אמבר" אני אומר לה, "את תמיד עושה את זה. וזה נהפך לדבר מעצבן"
היא מביטה אלי בכעס על כך שאני מעיר לה. לא מבינה מה עובר עלי פתאום, היא לא רגילה לתוקפנות ממני.
"אם משהו בי הפריע לך, אתה היית יכול להגיד את זה ממזמן ולא בצורה מגעילה כמו עכשיו" היא מסיטה את מבטה ממני ומביטה מחלון האוטובוס.
היא יודעת כיצד לתת לי הרגשה רעה וזה פועל לה.
"אני לא רוצה שתעלבי. אנחנו הולכים עכשיו להתחיל במקום חדש, וחשוב לי מאוד להסתדר בכוחות עצמי בסיטואציות מסוימות, בלי העזרה שלך"
אני מרגיש שאני משקר לה ולעצמי. בכל זאת היא אחת הגורמים העיקריים שהצטרפתי לעיתון האמת. אני שונא את הרגשת הבלבול ואת העובדה שאני משקר, משקר לעצמי.
היא מפנה בחזרה את מבטה לעברי, מחייכת אלי, "אני מבטיחה שלא אתערב או אנסה להגן עליך יותר, אני יודעת שזה פוגע באגו הגברי הזה שקיים בך". אני צוחק והיא מחבקת אותי חזק, חיבוק של פיוס על ויכוח קטן וטיפשי. אני מריח את ריח הטוב של שיערה, מרגיש את ידיה נוגעות בי. הדבר הזה גורם לי ללחץ מסוים, אני מרגיש טיפות זיעה על מצחי ואני מהר עוצר את החיבוק הזה. יש לי בעיה עם קרבה של אנשים כלפי, במיוחד עם קרבתה של אמבר.

האוטובוס עוצר. אנחנו יורדים ומביטים לעבר בניין המשרדים של עיתון האמת. ריח היוקרה מורגש עוד מהכניסה המפוארת והארוכה לבניין הגבוה של העיתון.