הפילוג: התקווה – פרק 1

– זהו סיפור ההמשך של הסיפור הראשון שפרסמתי כאן – "הפילוג".
פרק 1:

ריח הדבש הציף את הארמון השחור. שנאתי את הכינוי הזה, אבל הוא היה קליט. הוא הוציא את המתונים באור שתמיד רציתי שהם יהיו, אנשים פסיכופטים שהטוב לב הפנימי שהם טענו שיש להם, הוא שקר.
השריפה של הארמון הממשלתי רק גרמה לכולם לשכוח את הפיצוץ שהיה לפני כחודש במשרדי עיתון האמת. הפיצוץ שהביא לעשרות קורבנות ופתח במלחמת אחים. לא רציתי במלחמה הזאת, רק רציתי לשמור על העם שלי מאוחד, חזק. תמיד ידעתי מה זה להיות אדם בעל כוח, כשהמפלגה שלי בשנים האחרונות מובילה את מדינת גרילטה.
החודש האחרון היה החודש הקשה ביותר שחוויתי בתור המנהיג של המדינה הזאת, לא ציפיתי למלחמת אחים. לא ציפיתי לכתבה שתהרוס את כל מה שבניתי, הכתבה שתחשוף את הסוד הגדול ביותר שלי, אותו סוד ששמר את היותי מנהיג המדינה בשנים האחרונות – לחשוף את ארגון הטיהור.
ארגון הטיהור זה ארגון שהוקם לפני שנים, יש האומרים היום ברשתות החברתיות שזהו ארגון שבנוי על ידי כת של השטן. עדיין לא נחשף מידע רב, אני הכחשתי את כל הקשר שלי אליהם. והם היו חייבים להאמין לי, כי התקשורת הייתה בידי, במיוחד עכשיו כשעיתון האמת כבר לא קיים יותר. שחלק גדול מעובדיו מתו לפני חודש בפיצוץ, המנהלים הבכירים שלו נעלמו אל המחתרות של הבוגדים. והכתבת האיומה ביותר שהם העסיקו, נעלמה יחד איתם. ליבי ווקר.
ליבי ווקר הצליחה לרמוס את כל מה שעשיתי, והכל בגלל נקמה אישית שלה. לא באמת אכפת לה מהתושבים במדינה, היא רק רצתה לנקום על מות הוריה שנהרגו על ידי ארגון הטיהור. הם לא היו אנשים מתונים מסוכנים למדינה שבגללם ארגון הטיהור רצח אותם, הם פשוט היו תאונה – היו במקום הלא נכון. והילדה שרדה. לא האמנתי שהילדה הזאת תגדל להיות מי שתפגע קשות בממשלה שלי, במדינה שלי.

דלת החדר העגול, חדר השינה שלי נפתחת. כריסטי עוזרת הבית עומדת שם ומכוונת אותה לכיוון חדר החרצה שלי. אני נכנס באיטיות לחדר החרצה, מוריד את חלוק השינה השחור ונכנס לאמבטיה המלכותית שלי. היהלומים שהיו על האמבטיה המלכותית נפגעו בפיצוץ של הארמון, ולמרות השיפוצים שנעשו בתוך הארמון האמבטיה עדיין לא הרגישה לי יוקרתית כמו שהייתה.
"הישיבה מחכה לך" אמרה כריסטי כשהתלבשתי בחליפה. הבטתי במראה וראיתי את ההשתקפות שלה, מבטה היה מושפל על הרצפה כשהתלבשתי.
"כמה פעמים אמרתי לך שאת לא צריכה להוריד את מבטך כשאני מתלבש?" אמרתי לכריסטי והיא הרימה את מבטה והביטה בי. בדיוק לבשתי את העניבה הלבנה.
הסתובבתי לעבר כריסטי. התקדמתי אליה בצעדים קטנים ותפסתי בעזרת ידי את האגן שלה, הדבקתי לה נשיקה רטובה על שפתיה. הרגשתי את הזיפים שלי נוגעים בלחיים הרכות שלה. כריסטי הייתה אישה בת 55, עוזרת בית נאמנה. ואני הייתי בן 50, והמראה שלי היה של גבר שרק הגיע עכשיו לשנות ה-40 לחייו. בליבי אני יודע שכריסטי אוהבת את זה שאני נוגע בה, למרות שהיא לא האישה שלי.

אני נכנס במהירות לתוך הישיבה. כל הנוכחים שישבו בשולחן המלבני קמו כשהם ראו אותי. התיישבתי בקצה הימני של השולחן והבטתי בכולם, סימנתי להם להתיישב בעזרת תנועת ידי וכולם התיישבו במכה אחת. כמו חיילים נאמנים.
בקצה השני של השולחן התיישב האדם החשוב ביותר בחדר מלבדי, אלייס, שר הביטחון שלי. שהוכיח את נאמנותו את יעילותו בחודש האחרון במהלך מלחמת האחים שמתרחשת במדינה.
אני מביט בו. מחכה לתשובה שלי.
"זאת לא היא" הוא פלט במהירות, "מדובר כנראה בהומלסית שהמורדים ניתחו את גופתה כדי שתראה כמותה. כדי שתחשוב שהיא מתה"
"ללא הצלחה" פלטתי, "הם חושבים כשהם פגעו בארמון הממשלתי הם פגעו לנו בטכנלוגיה? הם טועים"
צחקוק נשמע סביב השולחן. מבטי מופנה לדרייני, אחד השרים החשובים שיש לי בממשלה.
"יש תוצאות למצב סקרי הציבור?"
"על פי הסקרים שבעים אחוזים מהעם תומך בך ולא במורדים" הוא אמר וחייכתי. התמיכה בי חשובה לי יותר מהכל, הפחד שלהם הורג אותם ואני הוא מקור הכוח. ואנשים מפחדים נמשכים למי שעושה את השרירים הכי גדולים.
"ומה מצב שיח הדיבור על הטיהור?"
"יש יותר הבנה כלפי הארגון הזה, במיוחד עכשיו כשבשבוע האחרון המורדים לא מפסיקים לרסס מטרות ממשלתיות שפוגעות גם בתושבים עצמם"
"המורדים טיפשים" צחקתי, "הם לא יודעים כיצד להילחם. תזכרו את דברי, בחודש או החודשיים הקרובים המלחמה הזאת תגיע לסיומה".

——————
צרחתי לרגע. שוב הסיוטים חזרו אלי, שוב חלמתי על רובי.
לא עברה שנייה אחת מאז הצרחה שלי וכבר רצתי להקיא בשירותים. טעם מר של כל הדברים שאכלתי אמש התחיל לעלות בפי.
"את בסדר, ליבי?" שאלה אותי אדל. אני מסתובבת לעברה ומסמנת לה בראשי שאני בסדר.
"את צריכה לצאת מהחדר הזה קצת וללכת למרפאה" היא אמרה לי בזעם, "זה היום הרביעי שאת מקיאה את כל הזבל שאת אוכלת"
"אני בסדר" אמרתי בצורה תוקפנית.
אם לפני חודש היו אומרים לי שאני והשוטרת הבלונדינית שחקרה אותי נהיה שותפות לחדר במחתרת של המורדים לא הייתי מאמינה. אם היו אומרים לי במעצר שאני אשרוד עוד חודש מאז שפרסמתי את הכתבה גם אז לא הייתי מאמינה.
לרגע אחד אני מרגישה מגעילה. הגועל הזה שאני נותרתי בחיים כשכל כך הרבה אנשים מתו בגללי וממשיכים עדיין למות. חשבתי שאעשה טוב שאפרסם את הכתבה על ארגון הטיהור, אבל במקום זה פתחתי במלחמת אזרחים. מלחמת שנמשכה כחודש. כל יום נהרגים מאות אם לא אלפים של תושבים. רובם תושבים שנלחמים בצד שלנו, תושבים שמתחבאים בעשרות המחתרות שהקמנו בחודש האחרון במדינה.
המחתרת שאני נמצאת בה היא המחתרת הגדולה ביותר, איתנו נמצאת מי שנהפכה למנהיגה של המורדים, הלגה – האישה הג'נג'ית. אותה אישה שניסתה למנוע ממני ומרובי לפרסם את הכתבה, אותה אישה שהצילה אותי יחד עם אדל השוטרת הבלונדינית.
אני עדיין מנסה לעכל את החיים החדשים. מנסה לעכל את העובדה שאני עדיין לא יודעת מה עלה בגורלה של אליזבת, האמא המאמצת שלי. אני רק מקווה שמרטין, ראש הממשלה לא פגע בה כדי לנקום בי. היא לא אשמה, היא לא אשמה כלל.
מספיק איבדתי את רובי כשהוא הציל את חיי. ראיתי אותו צונח אל המוות שלו מהמסוק. מלבד כאב בלב שעדיין לא מתרפה אני לא באמת יודעת איך להמשיך לתפקד מפה.
נתתי להלגה את כל המידע שהיה לי, שזה בערך כל מה שפרסמתי בכתבה שעשיתי על ארגון הטיהור. ומאז אני נועלת את עצמי בחדר.
אדל לא עוזבת אותי לרגע, משום מה היא מרגישה מחויבות אלי. השוטרת הבלונדינית שהתנהגה אלי בצורה הכי אנושית שיש.
"מחר את הולכת למרפאה, ליבי" היא הצהירה, "את לא מעבירה עוד יותר אחד בלהית כאן ולהקיא על הסדינים. החדר הזה גם שלי"
"את תמיד מוזמנת ללכת לחדר אחר"
"רק אם היו לנו חדרים פנויים"

בבוקר נאלצתי להיגרר עם אדל לכיוון המרפאה. הדבר שהכי פחדתי בו זה להיתקל באמבר אלן, מי שהייתה החברה הכי טובה של רובי לפני שנכנסתי לחייו. היא הביטה בי במבט כאילו אני רוצחת, המבט שלה הקפיא אותי. מאז שהגעתי למחתרת ראיתי אותה רק פעם אחת – ומאז דאגתי לא לצאת מהחדר ולהביט באנשים שהיו איתי בעבודה, באנשים כבר החיים שלהם נהרסו.
במרפאה החלו לקחת ממני בדיקות בסיסיות – חום, לחץ דם ובדיקת סוכר. כשאמרו לי שאני במצב תקין חייכתי ובאתי ללכת – אבל אדם התעקשה שיש לי איזה וירוס שהם לא מצליחים לאבחן והם לקחו ממני בדיקות דם.
במשך שעה שלמה ישבתי במרפאה כשאני מחכה לתוצאות. הבטתי במסך הטלוויזיה ששידר כמובן את החדשות של הממשלה של מרטין, כי בכל זאת עכשיו התקשורת לא חופשית יותר – והכל עובר צנזורה של הממשלה.
כמובן שהמשדרים הראו רק את כל הדברים הרעים שהמורדים עושים, ולא מראים לרגע אחד מה החיילים של הצבא שלנו עושים בהוראותיו של מרטין. כיצד הם רוצחים משפחות שקשורות למחתרת, כיצד הם מענים אנשים תמימים רק בגלל שיש להם חשד שהם יודעים משהו. וכמובן הם לא מסקרים או מזכירים את ארגון הטיהור – מה שהתחיל את כל הבלאגן הזה.

"גברת ווקר?"
האחות התקדמה לעברי, אני קמתי משכיבה על המיטה בחדר ההמתנה והתיישבתי עליה, אדל בדיוק נכנסה עם כוס קפה לחדר ההמתנה והביטה באחות.
"התוצאות של בדיקות הדם הגיעו, ובאמת הבחנו משהו" היא אמרה והביטה בעיני.
לרגע אחד כששמעתי את צמד המילים שהובחן אצלי משהו נלחצתי. מה הם כבר יכולים לאבחן אצלי? מחלה סופנית שבגללה אני לא מפסיקה להקיא? אולי באמת הגיע הזמן שלי למות ולהיפרד מהעולם הזה אחרי שהרסתי אותו.
"גברת ווקר, את בהיריון"
אני בהיריון. אני בהיריון מרובי.