“הפייסבוק הסודי שלי” – פרק 1+הקדמה

הפרופיל של רוני לב:
אם אתם כאן, סימן שאישרתי אתכם כחברים בפרופיל הסודי שלי!
אני מקווה שאתם יודעים לשמור סודות של אחרים, כי פתחתי את הפרופיל הזה בלי לספר להורים שלי, זייפתי את גילי והצטרפתי לפייסבוק. רציתי להיות כמו כולם.
אבל אז גיליתי שבכיתה שלי פתחו קבוצת שנאה נגד עינב, אחת הבנות, ואפילו שאנחנו לא חברות החלטתי שאני חייבת לעזור לה.
ברור שהחיים שלי הסתבכו מייד!
טורניר כדורגל מותח, חברויות, בגידות ושיעור פסנתר מהגיהנום הפכו להיות החיים שלי.
[תרדו לרציתי להוסיף..עכשיו!]

פרק1-
הכל התחיל בסתם יום שלישי רגיל, שבו פסעתי בדרך הקיצור הביתה בצעדים גדולים בתום יום הלימודים. ניצן החברה הכי טובה שלי, והחבר החדש והנודניק שלה שי, השתרכו הרחק מאחוריי וקשקשו שיחות פוצי מוצי בלתי נסבלות.
מיהרתי הביתה, התכוונתי להקדיש את שעת הצהריים כדי לבצע את מה שתכננתי חודש שלם.
אם יש דבר שאני שונאת לבקש, זה אישור, ובמיוחד מההורים הכעסניים שלי, וידעתי שבשביל מה שאני רוצה אני ממש חייבת לקבל את אישורם.
מצד שני, אין סיכוי בעולם שהם באמת ירשו לי לפתוח משתמש בפייסבוק.
הם הרי ימצאו הרים של תירוצים כדי לאסור זאת עלי באופן מוחלט.
אז כבר עדיף לא לשאול בכלל, החלטתי. אני יכולה תמיד לעשות פרצוף תמים, להרים את הגבות בתמיהה ולומר,
"אבל לא ידעתי בכלל שאני צריכה לבקש את רשותכם, ברור שאם הייתם אומרים לי אז.."
ולפתוח מיד מטריה כדי להתכונן למבול הנזיפות שירד עלי תוך שניה.
נו טוב, חשבתי בליבי, כל זה שווה כדי שיהיה לי את הדבר שאני הכי רוצה בחיים.
זה לא הוגן שלכולם כבר יש, שההורים של כולם מסכימים, ורק אני עוד מתמהמהת כמו איזו רכיכה, כמו מדוזה שאן לה מושג לאן היא שוחה, כמו איזו חננה.
ואם יש משהו שממש אי אפשר להאשים אותי בו זה חנוניות.
אוף, איזו קריזה עם הניצן הזאת, במקום שתבוא איתי ונוכל לפטפט, לדון, ולדוש בהחלטה שלי לעשות את זה היום בכלל בלי לבקש רשות, היא תקועה שם עם היצור הזה, שהיא עוד טוענת (לא בפניו כמובן.) שהיא מתה עליו.
ואני, בתור החברה הכי טובה שלה,עוד צריכה לעשות את עצמי מקשיבה ולהנהן בראשי להסכמה.
אף על פי שביני לבין עצמי לא ברור לי איך אפשר להיות מאוהבת במישהו שמסתכל בך בעיני עגל נרגשות.
אל תעזי לומר לה את זה, הזכרתי לעצמי בראש כמו בכל יום בזמן האחרון.
ניצן המקסימה שלי כזאת ריגשי, והדבר האחרון שאני רוצה זה להעליב אותה, באמת.
רק קיוויתי שהיא תחזור להיות איתי קצת יותר, ואם זה יקרה, אני אפילו מבטיחה שאחבב בסוף את שי.
לפתע הבחנתי בנמרוד ובעידו מהכיתה המקבילה, שעמדו מולי ושוחחו בקול רם, תוך כדי שהם מנפנפים בידיהם בהתלהבות.
"אז אתה שומע, האורן אביבי הזה חושב שהוא קפטן הנבחרת, אומר שהוא יכול לעשות הכל!" אמר נמרוד.
חריקת בלמים עצבנית! עצרי רוני, ותתכופפי! הוריתי לעצמי.
השם אורן אביבי הדהד בראשי, מה יש להם לומר על אורן? תהיתי.
התכופפתי קרוב אליהם ככל האפשר ופתחתי מיד בקשירת שרוכים איטית במיוחד של שרוכי הנעליים הקשורים שלי.
פרמתי את השרוכים באיטיות, מקווה שעידו ונמרוד לא שמים לב לתרגיל ההאזנה המה זה בסיסי שלי.
אנטנות לעמדת שיגור, אמרתי בלב. אנטנות הקליטה המשובחות שלי, המחוברות לתלתלים הג'ינג'יים שמסתובבים להם חופשי בחלל האויר, התכוונו לתדר הקליטה.
זה בדיוק מה שקורה כשאני שומעת משהו מעניין סביבי. ואין דבר שמעניין בעיניי יותר מדיבורים על אורן אביבי, אהובי הסודי.
"הוא שחקן כדורגל הכי גרוע שיש בשכבה" פתח נמרוד בתיאוריה שלו,
"אבל בגלל שהוא מלך הכיתה וכולם שפוטים שלו,אף אחד לא מוכן להדיח אותו, אבל לי כבר נמאס, שמת לב לתרגילים שהוא עושה כל העונה?" שאל נמרוד, שאפשר לומר שהוא המלך של הכיתה היריבה שלנו.
"לא, מה?" התעניין עידו שהוא קצת איטי.
עברתי לקשור את השרוכים של הנעל האחרת.
אולי תדברו קצת יותר מהר, רציתי לבש מהם, עם כל הכבוד אין לי פה את כל היום כדי להאזין לכם, אתם אמנם לומדים בכיתה הכושלת, אבל מישהו מכם יקלוט אותי בסוף.