העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו- פרק ב' מתוקן

פרק ב'
בערב, או בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אי אפשר להבדיל ביניהם, כשאנחנו בדרכנו לצריפים, אני חווה הרגשת שמחה, הרגשה שמזמן לא חוויתי. אני אפילו לא זוכרת מתי האושר צף בתוכי ללא כל הפרעה.
אני רואה את גג הצריף שלי ממרחק, צריף מספר שלוש שנראה דומה כטיפת מים לשאר עשרים הצריפים הנמצאים מסביב, במרחקים שווים האחד מן השני. איני יודעת כיצד אני מצליחה לזהותו, אבל כנראה שכבר התרגלתי לכך.
"להתראות." אני אומרת במהירות ולפני שיספיק לעצור אותי.
"להת'," הוא אומר ולמשך רגעים אחדים שנינו עומדים שם כנציבי מלח. "אני מניח שניפגש מחר, טיארה?" הוא שואל לפני שהוא ממהר ללכת לכיוון השני, היכן שצריפו ממוקם.
"כן." אני עונה לו מעט בהיסוס, מכיוון שאיני רוצה להבטיח דברים שלא אוכל לקיימם. כעבור זמן קצר אני מגיעה לפתח הצריף ודופקת בדלת חרישית. היא נפתחת, כמעט ומיד בחריקות מחרישות אוזניים, אבל לא משהו שאיני יכולה לעמוד בו. בפתחה עומדת סוהי, האחראית על הצריף. היא נועצת בי מבט חד בעיניה האפורות והקטנות. גילה קרוב לארבעים, למרות שאף פעם לא אמרה לנו מהו גילה המדוייק. היא המבוגרת ביותר בכל מרחבי הצריף. היא מעין מדריכה, אשר אחראית עלינו, על העונשים ובעצם, כל הסמכויות נמצאות בידה.
איני יכולה לומר שהינה רעה במיוחד, עם כל הדאגות שעליה להתמודד איתן לגבינו. אבל, מצד שני, איני אוהבת אותה במיוחד, ואחת הסיבות לכך נעוצה בכך שהיא מכריחה אותנו להתפלל לפני ארוחת הערב, הארוחה היחידה הנערכת בצריף. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להגיד לה שאינני דתייה, היא אטמה את אוזניה בפניי. אני כל- כך שונאת את זה.
"היכן היית?" היא שואלת אותי בכעס שניתן לשמוע מבעדו דאגה ברורה להחריד.
"אני מצטערת," אני אומרת, אבל בליבי, לא באמת מתכוונת לכך. גם ככה ישנם דברים רבים מדי שעליהם אני מתנצלת מדי יום ביומו. "התעכבתי, מכיוון שהייתה סופת שלג קשה במיוחד."
"הינך שקרנית קטנה, את יודעת את זה?" היא אומרת בכעס, אך מנסה להישמע רגועה ככל האפשר. "אני מבקשת ממך לספר לי את האמת."
"זוהי האמת." אני מנסה להישמע רגועה כמה שיותר ומחייכת חיוך מזוייף, השני במספר היום, ומנסה להישמע רגועה ושלווה, כאילו שהעניין אינו נוגע בי בכלל.
לפתע, זואי, אחת מן בנות הצריף, ניגשת אליה ואומרת לה משהו חרישית, כך שאיני יכולה לשמוע. לעזאזל, החטטנית הקטנה הזו. אני רואה את סוהי מחייכת לעצמה בנינוחות. ראיתי אותה בוהה בי וג'ראד כשעברה על פנינו, אך, אילו הייתי יודעת, בוודאי הייתי זהירה יותר.
אני כל-כך שונאת אותה. היא רק בת חמש- עשרה וכבר אורף פיה גדול כמקור.
"טיארה," סוהי פונה אליי ברכות. "אני שמחה שאת מדברת עם אנשים מצריפים אחרים. אבל שזה לא יגרום לך לאחר. בדיוק עמדנו להתחיל בארוחה." אם אפשר לקרוא לכך ארוחה בכלל, מרק דליל ודוחה המלווה בלחם הנראה כאילו עבר זמנו. מדי פעם, בימים מיוחדים, ישנו גם עוף, או מה שנשאר ממנו, אך טעמו לא משתווה אפילו לעוף בעולם האמיתי, מעבר לגדר ולבית המעצר.
"בנות," קוראת סוהי לכולן. פה מתגוררות רק בנות המין השני, למרות שישנם כמה צריפים מעורבים מסביב. בטח כלל, מעדיפים לשכן אותנו בנפרד. "הגיע זמן הארוחה."
כולן מתאספות סביבה באחת ואני מנסה לפלס את דרכי ביניהן ולמצוא מקום לשבת בו, כדי שאוכל לאכול את ארוחתי בצורה נורמלית וללא לחץ. לצערי, בעקבות השיחה המיותרת וחסרת התכלית עם סוהי, המקום הפנוי שראיתי נתפס זה מכבר, לעזאזל.
"בואי." יד מושטת לעברי, זו בוודאי שרה. אני מסתכלת על מי שמושכת אותי וזו אכן היא. הדבר הראשון הבולט בה הוא גובהה, ואפילו אני, שאינני נחשבת כנמוכה במיוחד, מרגישה כאילו גובהי מתגמד לידה. היא מעיפה את שיערה הבלונדיני מפניה ומחייכת אליי. אני משיבה לה חיוך בחזרה, שזו הפעם איננו מזוייף, אלא משקף את רגשותיי האמיתיים.
עיניי הכחולות בוחנות את עיניה הירוקות, שקמצוץ עצב תמיד נראה מבעדן ואני יודעת מדוע זה כך. היא סיפרה לי בקצרה על בית הסוהר ששהתה בו, לפני בית המעצר. עינו אותה בצורה כל- כך נוראית שם, עד שלא יכלה לעמוד בכל הזוועה הזו ומסרה את שמות חבריה שפעלו נגד הממשלה. אינני מאשימה אותה, ולו רק בגלל שנשארה לה מזכרת מאותה תקופה, היא עדיין צולעת מעט ברגלה.
"היי, שרה," אני אומרת לה ופוערת את חיוכי הרחב ביותר. הכל בסדר, אני מרגיעה את עצמי מפני אירועי היום. "מה שלומך?"
"בסדר." היא אומרת ומשתתקת, מפני שזמן התפילה החל. היא ממלמלת אותה בפראות, כמעט כאילו חייה עומדים על חוט השערה.
שאלתי אותה פעם כיצד היא יכולה להתפלל, ועוד לאחר כל מה שעוללו לה בבית הסוהר. היא ענתה לי שזה נותן לה משהו להיאחז בו, אף על שאיננה מאמינה בו. שיהיה לה לבריאות. אני לא מתכוונת לעמוד כאן כאחת מאותן שטופות מוח ולהגיד, אפילו בצורה הסתמית ביותר, את המילים הללו, השנואות עליי כל- כך. ובכל זאת, אני חייבת להצטרף למזמור בלית ברירה.
"…מנהיגנו היקר והאהוב, הגן עלינו מכל רע. כפר על חטאינו וסלח לחוטאים. אנחנו נשבעות לציית ולהקשיב ללחם חוקיך…" מלמולי הבנות נשמעים מסביב, כאחוזי טירוף. הלוואי שיכולתי לשמוע מוזיקה, במקום את הסימפוניה המצמררת הזו, שלא משנה עד כמה אנסה לברוח ממנה, תמיד תהיה צעד אחד לפניי.
בלה, בלה, בלה… אלו המילים היחידות הנקלטות באוזניי מתוך כל הרעש וההדים הנשמעים בעוד הן ממשיכות בתפילתן. אני עוצרת מבעדי לא לגלגל עיניים, למרות שהפיתוי לעשות זאת מושך אותי כבחבלי קסם. אני חווה זאת במשך כל יום, אך, עדיין איני יכולה להגיד שהתרגלתי לכך. אמנם, בניו- יורק גם כן הלכתי להתפלל לעיתים, אך, לא מדי יום ביומו ומובן שהאווירה הייתה שונה לגמרי, כאילו עולם ומלואו פעור בין הכנסייה המאובקת לבין אולם התפילה הזמני הנוצר בזמני הארוחות.
"טיארה," סוהי פונה אליי בסיום התפילה הארוכה והמשמימה. "שמתי לב שלא התפללת. מדוע זה?"
"התפללתי," אני אומרת בהתגוננות. "אני נשבעת."
"היא התפללה," מתפרצת שרה בניסיון להגן עליי. "באמת… אני ראיתי אותה מתפללת."
"בסדר," אומרת סוהי ואני חשה איך ליבי חוזר לדפוק כהרגלו. "אבל, בפעם הבאה אני מצפה לכך שתעשי זאת בצורה ברורה יותר."
אני מהנהנת והיא עוזבת אותי לנפשי. כעבור זמן קצר ארוחת הערב מחולקת והיא כוללת כשתי פרוסות לחם בתוספת מרק דליל עם מרקם מעט עכור. ולמרות כל זאת, אני אוכלת במהירות ,מתענגת על כל נגיסה. אך, לצערי, היא נגמרת כהרף עין ובטני עדיין מקרקרת כאילו שלא קיבלה את מבוקשה. קשה להתרגל לרעב, המכרסם בכל גופך בניסיון לקבל עוד משהו, ולו יהיה זה פירור המזון הקטן ביותר.
לעומתי, שרה אוכלת לאט יותר, מנסה לדחות את הקץ, או, ליתר דיוק, את הרגע בו הארוחה תיגמר.
אני מסתכלת עליה ברעבתנות והיא שמה לב לכך. אני מסיטה את מבטי כעבור שניות אחדות, כועסת על עצמי שעשיתי זאת, איני יכולה לצפות ממנה שתחלוק איתי במזונה, כאשר לה אפילו אין די הצורך כדי להרגיש שבעה.
"קחי." היא אומרת ומושיטה לי חתיכה מהלחם היבש.
"לא, זה בסדר." אני אומרת לה.
"קחי, תאכלי," היא אומרת ונותנת לי אותה, בלא אפשרות להתנגד. "אני יודעת שאת רעבה."
אני לוקחת את חתיכת הלחם ומרגישה מיד את יסורי המצפון. ולמרות זאת, הרעב גובר עליהם והיא נאכלת במהירות ונבלעת, אי שם במעמקי גרוני. אך, בניגוד למצופה, תחושת הגועל הולכת ומתפשטת בתוכי לאחר האכילה. היא יותר רזה ממני ואני מבקשת ממנה אוכל, ולו זו תהיה פיסת האוכל הקטנה ביותר? השאלה הזו מנקרת ללא הרף במוחי ולא נותנת לי מנוח.
"איך עבר עלייך היום?"
"בסדר," אני אומרת. "כרגיל."
"תפרטי." היא אומרת בסקרנות שאינה רגילה לה.
"הכרתי מישהו," אני אומרת ובכוונה מותחת את הרגע שבו אצטרך לדבר שנית. "בחטיבת העצים."
"יפה." היא אומרת ומהנהנת בשמחה, "איך הוא נראה?"
"זה מה שמעניין אותך?" אני מגחכת ומעבירה יד בשיערי החום בגוון הבוץ, המלא בקשרים. "רגיל, אני מניחה," העייפות חודרת מבעדי ואני מבליעה פהיוק שמאיים להתפרץ. "גובהו ממוצע. הוא בעל שיער שחור ועיניים שחורות מלאות מסתורין-" דפיקה חרישית בדלת קוטעת את דיבורי וכל הבנות ממהרות להסתכל עליה.
אני מביטה בשרה ושתינו תוהות מה היה יכול להתרחש, כל תקוותי מרוכזת בכך שלא קרה משהו רע מדי, או שמא, יתלוננו על התנהגותן של מספר בנות, מה שקורה לעיתים וגורר בעקבותיו עונש קולקטיבי.
סוהי ניגשת אל הדלת ופותחת אותה, בפתחה עומדים שומר ושומרת הנראים חמושים ומאיימים. שניהם, ללא יוצא מן הכלל, סוקרים אותנו בגועל ובשאט נפש.
הם מבקשים מסוהי להתלוות אליהם והיא יוצאת מן הצריף. אווירת המתח נבנית באוויר ואני שומעת כמה התלחשויות היסטריות לצידי. לבסוף, כשהיא חוזרת, אני שומעת אנחות רווחה רבות. הדלת נסגרת בחריקה מאחוריה.
"בנות," היא אומרת לכולנו בקול רציני. "הקשיבו לי טוב, בעוד כמה שעות יצטרפו אלינו בנות חדשות. אני מצפה מכן להתנהג יפה."
"איך לדעתך הן יהיו?" אני שואלת את שרה תוך כדי הסבריה של סוהי לגבי הדברים שנאמרו בינה לבין השומרים.
"מה?" היא שואלת אותי, לא שומעת.
"שאלתי איך לדעתך הן יהיו?" אני חוזרת על דבריי בקול רם מעט יותר, מפני שעכשיו לחשושים רבים נשמעים מסביבנו.
"הן יהיו כמו כולנו, אני מניחה," היא אומרת ומגחכת. " הן יחשבו לעצמן- 'מה זה לעזאזל המקום הזה שנקלענו לתוכו?" ובכן, לאחר שיתגברו על ההלם הראשוני, הפתעה עצומה תעמוד בפניהן. אם הן חשבו לעצמן שהגיהנום כבר מאחוריהן, הן יווכחו לדעת שטעו טעות מרה.
"את בסדר?" שואלת אותי שרה וקוטעת את מחשבותיי. "את נראית קצת חיוורת.
"לא, אני בסדר," אני אומרת בשלווה ומתפתה לעטות על פניי את אותו חיוך מזויף, המסכה ביני לבין העולם בצורתו המדכאת והאפורה ביותר.
"חבל שתהרסי לעצמך את מצב הרוח." שרה אומרת לי ומפהקת. לפעמים, אני לא יכולה להבין אותה. היא יכולה לבקש ממני לספר על עברי ושנייה אחר- כך להגיד, באותו הטון ממש, שעדיף שלא אחשוב על כך, שזה מעציב ומסיח את הדעת.
היא אמרה לי פעם, שהינה משתדלת לא לחשוב על עתידה או על עברה. על עתידה- מפני שאינה יודעת מה הוא צופן לה ומה יקרה כאשר תשתחרר מבית המעצר. על עברה- מכיוון שלטענתה, הזיכרונות פשוט מכאיבים לה מדי ומהווים מעמסה כבדה על כתפיה. היא אמרה שהיא מעדיפה לחוות את הרגע.
אבל, לפעמים אני פשוט לא יכולה לפעול לפי שיטתה ולחיות בהווה. זה יותר קשה ממה שנדמה. מדי פעם, אני פשוט חייבת להעלות זיכרונות, או להפך, לתהות מה צופנת לי הדרך.
הזמן עובר במהירות ומהתבוננות בחלונות, עד כמה שאני יכולה לראות בכלל, חושך מוחלט מציף את כל בית המעצר, עד כדי- כך שפנס הרחוב בקושי ונראה. חלק מן הבנות כבר שוכבות במיטותיהן, מדברות ביניהן, למרות שכיבוי האורות עדיין לא הגיע.
לאורך הצריף, ישנן הרבה מיטות שלוש- קומותיים, כולן צמודות אחת לשנייה ובכל אחת ישנות בין שלוש לארבע בנות, תלוי במספר האנשים בכל צריף.
אני לא יכולה להגיד שאני נהנית מכך, אבל נראה שההרגל פעל עליי את פעולתו, כך, שאני מתייחסת למצב כאל כמעט ונורמלי.
"אני ממש עייפה," מסננת שרה לפתע לחלל האוויר. "נראה לי שאלך לישון."
"אני אבוא איתך." אני אומרת ושתינו ממהרות ללכת ולשים את הכלים אשר השתמשנו בהם בארוחה, לצד כל ערימת הכלים המשתרעת לגובה, באחת מפינות הצריף.
לאחר מכן, אנחנו הולכות לכיוון המיטות, אשר מסודרות בטורים ישרים כחיילים במסדר. ההמולה מסביבנו רק הולכת וגוברת, עם הבנות אשר גם הן, כמותו, מחפשות בנואשות את מיטתן כדי שיוכלו לישון.
בסופו של דבר ,אנחנו מצליחות לאתר אותה, אי שם, בעומק טור B. אם לא היו כתובים הטורים, אני בטוחה שמספר החיפושים אף היה גובר ומראות כמו קטטות היו רווחים אף יותר מעכשיו.
לפעמים, נמאס לי כל- כך מחוסר הפרטיות השורר במקום הזה. הלוואי ויכולתי למצוא פינה ולו הקטנה ביותר, כך שאפילו רק לכמה שניות, הייתי מרגישה כחלק מעצמי ולא מן המקום העצום הזה, המלא בצעקות ומהומה. לצערי, גם אם אמצא מקום חלומי כזה, אני בטוחה בכך שישתלטו עליו אפילו לפני שאספיק למצמץ.
בפתאומיות וכרעם ביום בהיר, נשמעת דפיקה בדלת, השנית במספרה היום, אך שלא כמו הראשונה, היא חזקה ורועמת עד כדי- כך שכל זוגות העיניים בצריף מופנות אליה.