העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו- פרק א' מתוקן

פרק א'
קר כאן, כל- כך קר עד שאני יכולה לשער שמתחת לכפפות הבלויות והשחוקות, ידיי כחולות. הקור חודר מבעד לעצמותיי ומקפיא את דמי.
אני משתוקקת לחזור לצריף, אף על פי שאני לא יכולה להגיד שאחזור לעצמי ושם ושסוף כל- סוף אוכל להרגיש באצבעותיי מתחת למעטה הקרח. תחושת הזמן אבדה לי לחלוטין ואין לי אפילו קצה מושג כמה זמן אני כבר נמצאת בשממה הקפואה ונטולת החיים הזו.
את!" צורח עליי אחד מהאחראים בפתאומיות שקוטעת את מחשבותיי. אני נעמדת זקוף ומנסה לשוות לפניי מראה רגוע, למרות שמתחת לפני השטח, גופי רועד ללא שליטה. "למה את מחכה בדיוק?"
לא עשיתי כלום, המחשבה הזו מזנקת מבעד לחומות תודעתי, אך, איני אומרת דבר. עדיף כבר לספוג את צעקתו בשקט ולחזור לעבודתי בחטיבת עצים, שלאחר מכן, מייצרים מהם רהיטים בפעל הנמצא איפשהו בעומק היבשת.
אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים, אם אי פעם אראה את עצמי עובדת בחטיבת עצים, ועוד במקום כזה, הייתי מגחכת בפרצוף בפני אותם אנשים. אך, כל- כך הרבה השתנה מאז. אני עובדת בזה, על אף שזהו לא האידיאל בחיי.
בטני כואבת מרוב רעב קשה מנשוא, למרות שאני מנסה לא לחשוב על כך כרגע. אך, זה לא עוזר לי כלל וכלל. מחשבות על אוכל מתגנבות לנשמתי- מרק עוף מלווה בשקדים, כמנה שנייה, תפוחי אדמה צלויים ועוף בניחוח גריל מונח על ידם וכקינוח, כשהמחשבה הזו מופיעה, אני שרויה בחלום מתוק ולא מבחינה במתרחש סביבי, גלידה בעלת שלושה טעמים מופלאים, עם פצפוצי שוקולד-
"את שומעת אותי?" אומר לי האחראי בלגלוג שקוטע את חלומי בהקיץ. לשנייה אחת, אני מסתכלת סביבי בבלבול, לא מבינה היכן אני ומהו המקום שנקלעתי אליו, עד שקול סטירתו המצלצלת על פניי, מעיר אותי.
"כן." אני ממלמלת בקול חנוק ומשפשפת את לחי האדומה בכאב. אני מנסה לשלוט בכל מאודי בדמעות המאיימות לרדת, כבר חשבתי שהן ניתנות לריסון, באחד- עשר החודשים שאני נמצאת פה. אך לא, הן תמיד מאיימות לצאת ולשטוף את הכל.
"כן, מה?" הוא אומר בצעקה המחרישה את אוזניי. בזוויות עיניי, אני שמה לב לכך שאנשים מתחילים להתבונן בנו, בעיקר בי,אך, לא מעיזים להשיר את מבטיהם לעברו.
"כן, אדוני." אני אומרת בשנאה כבושה. אילו רק יכולתי להראות לו שאני לא מפחדת ממנו, למרות שההפך הוא הנכון. שהעובדה שהינו אחראי אינה עושה עליי רושם, אך, זה לא יעבוד. הוא אינו אוהב כשמזלזלים בו.
"אני מקווה לטובתך שלא איאלץ לעשות זאת שוב," הוא אומר בקול רצחני. "ועכשיו, חזרי לעבודה שלך. למרבה ידיעתי, אין לך זמן פנוי לבזבז על חלימה בהקיץ," הוא מסב את מבטו לצדדים ושם לב לכל זוגות העיניים הנעוצות במתרחש, שממהרות להפנות את מבטן ממנו. "ובנוגע אליכם, אם אראה ולו זוג עיניים שאינו שקוע בעבודה, אני יכול להבטיח שכולכם, ללא יוצא מהכלל, תיענשו בשבוע של משמרת כפולה. מובן?" ובמילים אלו, הוא הולך ויוצא מטווח ראייתי, אפילו בלא לחכות לתשובה.
כשהוא כבר מרוחק למדי, אני בוחנת את סביבתי בחשש, בוחנת שאין אחראים אחרים בנמצא, או שמא החליט לחזור, לוקחת את הגרזן בידי וממהרת להתרחק לפינותיו המרוחקות של היער, שם, בדרך- כלל, אין יותר מדי אנשים בנמצא. אולי מדי פעם אחראים מופיעים, רק לצורך סיור ובדיקה.
אני מגיעה לאיזו פינה מרוחקת, אך, למרבה הצער, אני רואה עוד מישהו העובד שם, במרחק מטרים ספורים ממני. למרבה המזל, לא נראה שהוא מבחין בי ואני מניפה את הגרזן למעלה, כורתת את העץ הראשון שעומד לידי. כעבור זמן קצר, ידיי מתחילות לרעוד ולכאוב מן המאמץ, עד שאיני יכולה לסגור ולפתוח אותן כראוי, בלא הרגשת כאב. אפילו עם הכפפות, בלתי ניתן למנוע את הופעת היבלות והפצעים הדוקרים.
מצחי מתחיל להתמלא באגלי זיעה שאני ממהרת למחות מעליו. רק זה חסר לי, שאתקרר יותר מדי.
אני מניפה את הגרזן ונעצרת בפתאומיות, מרגישה אפיסת כוחות מוחלטת, כאילו שאיני לא יותר מבובת נייר שעומדת להתפרק לרסיסים.
אפילו המחשבה על כך שמא ימצא אותי פה, ללא מעש, לא גורמת לאדישותי להתפוגג. דמי גואה בקרבי לנוכח ההתרסה האילמת הזו, משהו שזמן מה לא חוויתי. אך, אני יודעת בעומק ליבי שהיא זמנית בלבד, מכיוון שברגע בו יראה אותי ככה, אני אתפתל ואתחנן בפניו כתולעת עלובה. הוא עלול אף להרוג אותי, אך, לא לפני שיכריח אותי להשתתף במירוץ- תחרות זוועתית שהוא מארגן בשביל הבידור לאחראים האחרים בזמני הקיץ, בדרך כלל.
איבדתי חברה אחת שלי בדרך זו, ג'ני ווקר. היא חלתה זמן קצר לאחר שהשתתפה באותו המירוץ. ניסיתי להציל אותה ואף גנבתי תרופות מאחד מביתני השומרים, המקום שבו עבדתי בעבר.
תפסו אותי בגלל טעות טיפשית ו..כשביקרתי במרפאה המלאה לעייפה בחולים והמזוהמת למדיי, בה שיכנו אותה, הרגשתי את הצער תופס בי ללא יכולת לצאת, לנוכח מראה המתקשה לנשום. הבטחתי לה שאני אשרוד ואספר לעולם עליה, שלא תישכח לעולם, למרות שאני לא בטוחה שאוכל לממש זאת. היא מתה ביום למחרת, בשנתה, ונחמתי היחידה הייתה שלפחות לא סבלה יותר מדי.
"את בסדר?" הנער שלצידי מתקרב אליי ועיניו השחורות מביעות דאגה. אני ממהרת למחות את הדמעות מעיניי, שלא יחשוב לעצמו שאני איזו חלשלושה מפונקת שמעט קשה לה.
"אני בסדר." אני עונה לו וקולי מלוח מדמעות.
"מה, האם זה ג'ראד האחראי?" הוא שואל אותי ואפילו שיערו השחור והפרוע יחסית, נדמה כלועג לעומתי.
"בערך." אני עונה, מייחלת לכך שכבר יעזוב אותי לנפשי וייתן לי קצת שקט ופרטיות, מצרך שכבר שכחתי מעצם קיומו.
"עדיין לא התרגלת אליו?" הוא מגחך ונותן לי הרגשה שאני בדיוק כמו שאמרתי מקודם, בת עשירים חלושה ומפונקת. אני מניחה שזה טיפשי להיעלב מכך, אבל אני לא יכולה שלא להיפגע מנימת קולו המזלזלת.
"היי," הוא אומר ומתקרב אלי בכמה סנטימטרים מועטים, כך שאנו כמעט ראש מול ראש. "אני מצטער, הוא עשה לך משהו?"
"סטר לי על הפנים." אני אומרת וזו הפעם קולי נשמע כל- כך חלוש ומעורר רחמים, עד שאני כמעט ומתחילה לשנוא את עצמי.
"אל תדאגי," הוא אומר ומשעין את הגרזן כנגד גזע העץ. "כאב אכן יכול להיות מעצבן, אך, למרבה המזל, יש פה שפע של שלג." הוא חופן גוש שלג בידיו ומצמיד אותו לפניי האדומות.
"איך קוראים לך?" הוא שואל בסקרנות וממשיך להזחיק בגוש הקרח, אף על פי שניכר שידיו קפואות.
"טיארה רוברפר," אני עונה. "ולך?"
"ג'ראד הילז," הוא משיב. "וכן, אני מודע לחלוטין לכך שישנו אחראי בשם זה וכנראה שהוא מתעב אותי במיוחד לנוכח העובדה הזו." הוא מרחיק את גוש השלג מפניי ומנער את ידיו כדי שיחזרו לעצמו. "הן עדיין אדומות, אבל כבר נראות יותר טוב." הוא ממהרת לקום על רגליו בעת שאמר זאת.
"תודה." אני אומרת בהכרת טובה וקמה גם אני, ממהרת להתרחק ממנו.
"חכי רגע," הוא אומר במעין ייאוש. "לא הספקתי לשאול אותך כמה זמן את פה?"
"אחד- עשר חודשים," אני עונה לו ביובש. "ואתה?"
"שנה וכמה חודשים," הוא עונה. "אבל, אני מסכים איתך. לא משנה כמה זמן אתה נמצא פה, אי אפשר באמת להתרגל…"
הוא נעצר לפתע והתבונן בי, כאילו מחכה שאשלים את משפטו, אך איני יודעת מה באמת לומר. שתיקה מביכה השתררה בינינו ואני חושבת מה להגיד לו, מפני שאם כבר התחלנו בשיחה, שלא תיגמר ככה, בחוסר וודאות מוחלט.
"אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים," גיחוך נמלט מפי. "אם אוכל לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו, הייתי צוחקת בפה מלא. נראה כאילו עולם ומלואו השתנה מאז." אני ממלמלת לעצמי, אך, אני בטוחה שהוא שמע אותי.
"כן," הוא אומר בהזדהות. "אני מכיר את התחושה הזו. האדם שאתה עכשיו, שונה מאוד ממי שהיית לפני המעצר, שונה אפילו מאיך שהיית כאשר רק הגעת לכאן, כאילו פי התהום מתוחה בין אותם החיים." הוא מתבונן בי בסקרנות שכמעט ויוצאת מבין עיניו השחורות, אך, אני מתעלמת מכך בינתיים. כלומר, אני מרגישה אי- ניחוחות מסויימת לחשוף את עצמי בפני נער שרק לפני דקות מעטות היה זר לי לחלוטין.
"את יודעת," הוא אומר, מחכה לתגובתי. "אני הגעתי לפה, רועד, לא יודע מה עלה בגורל משפחתי. רק אני, כנגד הקור החונק."
"אני הגעתי לפה עם החבר שלי," אני אומרת בלא לחשוב פעמיים. "כלומר, לא לבית המעצר הזה באופן ספציפי… לא משנה."
"גרת עם החבר שלך?" הוא שואל בסקרנות שכמעט ומתפרצת מבין עיניו השחורות. לשניות מעטות אני חושבת שהוא חסר טאקט באופן מחפיר, אך חיוכו העקום שממנו נובעת גם כן התשוקה לגלות, משכיח ממני מחשבה זו.
"זה משנה?" אני שואלת בחדות.
"אני מצטער." הוא אומר לפתע וחיוכו נעלם אל בין הצללים.
"זה בסדר," אני אומרת. "כלומר, מוזר שאני בכלל מדברת איתך, כלומר, אני בדרך כלל לא מספרת אפילו חצי מזה לאנשים שאיני מכירה."
"אולי אני האחד של חייך." הוא אומר ומחייך. חיוך ישר החושף את כל שיניו הלבנות מצחור בניגוד לשערו.
"תחלום על זה." אני אומרת בגיחוך וזורקת עליו גוש שלג, גם כדי לשפר מעט את מצב רוחי הפגום ולהראות לו שגם לי יש כמה טריקים בשרוול.
הוא מתחמק באלגנטיות מן הראשון,הפוגע באחד מגזעי העץ שמסביב. אני מנסה את מזלי בשנית, אך הוא מתחמק וזו הפעם אך בקושי. נשמע קול חבטה כאשר גוש השלג פוגע במשהו ממרחק, אך איני יכולה לראות במה או במי פגע.
"לעזאזל," ג'ראד אומר חרישית. "תרימי את הגרזן שלך, במהירות." הוא אומר ומרים את גרזנו, ממהר להתרחק במקום בו עבד ולו רק לפני חצי שעה מעטה.
אני מרימה את גרזני ומנסה להיראות נורמלי ככל האפשר,עד שהמצב כבר החל להתבהר וענני נוצה נראו באוויר, קלים כמו הרוח.
"אתם!" אני שומעת קול מוכר, המעלה צמרמורת במעלה גופי. "בואו לכאן."
אני ממהרת ללכת לכיוונו, נושאת את הגרזן בקרבי, על כל צרה שלא תבוא. ג'ראד ממהר לעברו וכשהוא עומד מולנו, אני יכולה לראות שחלק ממדיו רטוב ומכוסה בשלג. לעזאזל, מהי הסבירות שדבר כזה יוכל להתרחש, אלא אם כן, מדובר בי ואז הסבירות קרובה למאה. "איזשהו כדור שלג טועה פגע בי, והוא הגיע מכיוונכם. ועכשיו, תגידו לי בבקשה, האם הינו סתם עופף לו באוויר ופגע בי במקרה, או שמא זה היה אחד מכם, שכנראה אצטרך לנהל איתו שיחה רצינית בנוגע לכך." טון דיבורו רגוע, אך אני יודעת שמאחורי אותה חזות שלווה, עומד אדם אכזרי שלא יהסס להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו.
אני זוכרת, כשרק הגעתי לכאן עם עוד הרבה אנשים אחרים, הוא נשא נאום בפנינו עד כמה שאנחנו בוגדים מסריחים, ושכל תפקידנו בעולם מסתכם בעבודה ועבודה קשה וכל מיני שטויות שכאלה. מישהי אחת לא הקשיבה בתשומת לב רבה ונראתה כעומדת להירדם בעמידה. למען האמת, גם אני הייתי עיפה מאוד ולפחות הוא לא תפס אותי.
הוא התעצבן מאוד ושאל אותה מה הוא אמר בחצי השעה האחרונה, ממש מילה במילה והיא לא ידעה איך לענות על כך. הוא הרביץ לה בעזרת השוט שהוא תמיד נושא באחד מכיסיו, למרות שהוא מקפיד לגוון. היא יללה מכאבים והוא אמר שזו הדוגמא הראשונה למה שיקרה אם לא נציית ונעשה את עבודתנו כנדרש. כבר אז ידעתי שהינו חולה, סדיסט ופסיכופט, אך אין סיכוי שאציין זאת בפניו.
"אני מחכה לתשובה, ברשותכם." הוא אומר וקוטע את מחשבותיי.
"אנחנו לא יודעים-" אומר ג'ראד.
"אתם משקרים," הוא קוטע אותו בגסות. "אני יכול לראות זאת בעיניכם הקטנות והמגעילות."
"עבדנו," אני אומרת ומסתכנת בהלקאה מצידו לנוכח חוצפתי. "לא הסתכלנו על כדורי שלג מעופפים, אדוני." אני יודעת שג'ארד האחראי אינו טיפש, אך אני מקווה שזה יעבוד. אני מראה לו בתחילה את ערימת העצים שכבר הספקתי לכרות ולאחריה, את ערימתו של ג'ראד, שמובן שהינה גדולה יותר משלי. אני מתבוננת בערימתי, המסודרת בצורה מסויימת מאוד, כך שנראה מהצד שכרתתי הרבה עצים, למרות שאני יודעת את האמת. אני פשוט מקווה שהוא ייפול בפח.
הוא בוחן את הערימות בתשומת לב רבה ונראה כמי שנהנה למתוח אותנו, כמו במשחק חתול ועכבר. בסופו של דבר, הוא מהנהן בסיפוק כשמסיים לבחון את הערימה ואני מקווה שהאמין לזה. אני מריגשה את הלחץ גואה בקרבי, אבל מחייכת את החיוך הגדול והמזוייף ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי.
"עבודה יפה," הוא אומר ומהנהן. "תמשיכו בכך. ובנוגע אלייך," הוא מסתכל אליי ישירות ואני מנסה להראות שאיני מפחדת ממנו, למרות שאני יודעת את האמת. "תמחקי את החיוך הזה מהפרצוף שלך." אני בוהה בו כפסלון קרח אטום בעת שהוא עוזב את המקום לאיטו, מנסה לאתר את מי אשר זרק עליו את כדור השלג. הוא כנראה לא ימצא אותו.
לאחר כמה דקות של שתיקה מתוחה, אני חייבת לפרוץ בצחוק, איני יכולה לעצור מבעצמי הפעם. איני יכולה לבטא במילים את תחושת השחרור שאני מרגישה גואה בקרבי. לעזאזל, האם זהו לא חלום? האם לא אתעורר כעבור שנייה, במשרדו, כאשר הוא מטיל עליי עונש נוסף?
"משוגעת אחת," אומר ג'ראד וקוטע את מחשבותיי. "זה היה יכול לא לעבוד ואז מה היה קורה? יש לך מזל," הוא אומר ולדיבורו מתלווה צחוק בלתי נשלט. "אני לא יכול להאמין שהוא באמת קנה את זה."
צחוקו המיבדק מדביק גם אותי, וכך אנחנו צוחקים עד הערב, כאשר אנחנו מחזירים את הגרזנים שלנו ופוסעים לכיוון הצריפים. אני מכירה את ג'ראד רק שעות מעטות, למרות שבליבי, זה מרגיש אחרת.