העלה האחרון שעל העץ – פרק שני

כשכבר חשבתי שהכל מושלם, ששום דבר לא יכול להסתבך, הכתה בי האכזבה.
התעוררתי בבוקר מושלג אך חמים- כמה מפתיע!
לבשתי את הטרנינג האהוב עליי, נעלתי את נעליי הספורט שלי ויצאתי לריצה סביב השכונה.
הכל נראה שמח. בעלי ביתי-הקפה פתחו את עסקיהם וקראו לעברי לשלום, הנהגים העצבניים של הבקרים העמוסים היו יום שלווים והתנועה זרמה.
האוויר היה צלול וחמים. תחושה מענגת.
היום במשרד יתחיל מאוחר- לשמחתי- ומותיר לי זמן איכות עם עצמי. משהו שלא עשיתי כבר זמן רב . בעצם, מאז שהתחתנתי לראשונה אינני דואגת לעצמי. אני תמיד סביב הבעל, העבודה והילדים. לא משהו שאי-פעם חשבתי לעצמי.
נשכבתי על הספה הרכה, עם צלוחית גלידת תות ענקית עם קצפת בדיוק כמו שאני אוהבת.
התפנקתי על סרט מצויין שלקחתי מספריית הוידיאו.
כשהשעון צפצף התלבשתי במהירות, ייבשתי את שערי ויצאתי במהירות מהבית.
סתם עוד יום רגיל…
אך בערב, הכל התחיל להשתבש.
בדקתי בטלפון אם יש הודעות חדשות.
3 הודעות מאחותי הקטנה- רחלי, ו 2 מאחי הגדול יונתן.
מוזר… הם לא מרבים להתקשר… רק בחגים או בימי הולדת. מיד הרגשתי שמשהו לא טוב קורה.
התקשרתי לרחלי. ביתה- דניאלה ענתה.
היא מסרה לי את רחלי. היא בכתה. אחותי האמיצה, זאת שתמיד יודעת מה לעשות ואף פעם לא בוכה או מתלוננת, בכתה בכי תמרורים.
כשסיימה לבכות מעט הצליחה להסביר.
אבא נפטר. ההיתי בהלם. תמיד ידענו שזה יגיע. לאחר מות אמי אבי היה תשוש וחלש. היא אף פעם לא הרבה לחלות. אך בזמן האחרון התגלה אצלו סרטן.
מיד נסעתי במהירות האפשרים לביתה. ההלוויה תהייה מחרתיים.
"הוא השאיר צוואה" היא אמרה בקושי, ומסרה לי דף מקומט.
קראתי. קראתי ונדהמתי. הסתכלתי על רחלי בהלם והיא רק הנהנה.
יונתן נכנס לבית. הוא ראה אותי מחזיקה בדף ומיד הבין.
הוא התיישב לידי וחיבק אותי. למה אני?.
אני בחיים לא אשכח מה היה כתוב שם. זה היה כתוב בכתב ידו הקטן והעגול של אבי. ובעברית.
לא הרבינו לכתוב ולדבר בעברית. רק כשהתפללנו או ברכנו בחגים ובימי הולדת.
היה כתוב:
'שלום ילדי היקרים. אם אתם קוראים את זה, סימן שנשמתי נטשה אותי. אולי בגלל הסרטן שתקף אותי, או בגלל העצב שנכנס בי כשאמכם נפטרה. זו צוואה לא כמו כל הצוואות. הבקשה היחידה היא שביתי, ששרה סטפני דוידסון (שרה סטפני סטיב) תעלה לארץ ישראל. זו בקשתי היחדיה.
תמיד האמנתי בכם ילדי, בכולכם. אך מלבד שרה, שר'לה שלי, כולכם הטבעתם את חייכם כאן, באמריקה. תמיד ידענו ששרה תהייה רבנית. גם אם מעולם לא חלמה על כך.
ולכן היא צריכה לעלות ארצה, ולהגשים את חלומי, ואת ייעודה.
את הירושה תקבלו מעורך הדין שלי.
אוהב את כולכם
אבא- יוסף חיים דוידסון.'
לקחתי את הדף וחזרתי הביתה.
בעלי, מארק הבחין במצב רוחי הסוער.
"מה קרה אהובתי?" הוא שאל.
אך אני רק הכחשתי.
"הכל בסדר שרה?"
הכחשתי שוב. אבל לא יכולתי יותר.
פרצתי בבכי על כתפו. בכי שבא מעצב. אבל יותר ממועקה.
התיישבנו על הספה קרובים קרובים. על אותה ספרה שרק הבוקר שכבתי עליה ואמרתי לעצמי עד כמה חיי טובים ומאושרים.
אחרי הבכי, קינוחי אף רעשניים וגניחות אין סוף, הוא שאל אותי שוב:
"מה קרה שרה?"
שתקתי. מה יכולתי לומר? בקוש יכולתי לנשום. ובכלל לא לדבר.
"מה קרה?" הוא שאל ברחמים שוב.
לבסוף נתתי לו את הצוואה הארורה.
הוא קרא אותה שוב ושוב. סיים והתחיל מחדש.
מנסה להבין מה עבר על אבי, כשכתב את הצוואה הזו.
הוא קרא, וקרא, העביר את ידו שוב ושוב בשערו הדליל והדוהה.
לבסוף נאנח ואמר:
"ומה את חושבת שצריך לעשות?"
שתיקה. שתיקה ארוכה.