העלה האחרון שעל העץ – פרק שלישי (חלק ב')
כשהתעוררתי בבוקר, הרגשתי יד חמה מלטפת את גבי, ונשימות על עורפי.
הסתובבתי. זה היה מארק.
רציתי לחבק אותו לנשק אותו ולספר לו על ארועי אתמול עם ריבי, אבל מיד נזכרתי. נזכרתי בשיחת הטלפון אתמול.
התרוממתי ושאלתי בקול כועס: "איפה היית אתמול? אני התקשרתי אלייך כמו משוגעת! למה לא ענית??"
"לא לקחתי את הטלפון, כי לא הייתה סוללה" אמר וניסה להשכיב אותי חזרה.
התרוממתי שוב "חיפשתי והטלפון לא היה בבית. התקשרתי לרבקה!" "ששש…." הוא השתיק אותי והשכיב אותי חזרה, תוך כדי הורדת חולצת הפיג'מה שלי הוא לחש: "העיקר שאני כאן, נכון?" וחיבק אותי
"לא! לא נכון!" אמרתי בכעס, מנסה להשתחרר מאחיזתו, "אני התקשרתי כמו מטורפת, יצאתי לרחובות באמצע הלילה, אני רוצה לדעת איפה היית!", "הלכתי לאריה!" אמר. אריה. אריה גולדשטיין. חבר הילדות של מארק. אבל, אבל הוא לא נסע לחופשה בישראל? "הוא לא כאן מארק! הוא טס לישראל! אל תשקר לי!" אמרתי, חצי בוכה חצי צועקת. מארק השפיל את מבטו.
"איפה היית אתמול בלילה?" סיננתי.
הוא קם, לבש את אחת החולצות שלו, נעל את נעליו ויצא מן החדר.
יאצית אחריו, בעודי לובשת מחדש את חולצת הפיג'מה. הוא היה בדרכו החוצה.
סגרתי את הדלת לפני שהספיק לצאת: "מה אתה מסתיר ממני מארק? איפ היית?!" צעקתי.
"שקט! את תעירי את רי…" "תענה לי!" אמרתי. הוא שתק. "נו?!" שאלתי. הוא הרכין את ראשו שוב. הוא התיישב על הכורסה, ולא על הספה. רחוק ממני. הוא זז באי נוחות. "אני…. א… אני…. הייתי אצל משהי"
"מי?" שאלתי מיד, "משהי!" אמר מארק. "אם אתה לא עונה לי עכשיו ומסביר את הכל מבלי להסתיר דבר, אני יוצאת מהבית יחד עם ריבי, משיגה לך צו הרחקה, ואתה לא תראה יותר, לא אותי! ולא את ריבי! זה ברור לך עכשיו?!" שאלתי-צעקתי-אמרתי. הוא הינהן. שתיקה. שתיקה ארוכה ומעיקה. ששסעה לי את הלב.
"בגדתי בך! לא יכולתי יותר" "מה הקשר?" התנפלתי עליו "מי אתה חושב שאתה? עוזב את אשתך ואת הבת שלי בשביל איו פרח…." "שקט!" הוא צעק. באותו הרגע יצאה ריבי מחדרה מבולבלת. "מה קורה כאן?" שאלה בקול ישנוני. "הכל בסדר מאמי…" נאנח מארק "לא! הכל לא בסדר!" עניתי. "כדאי שהילדה שלך תדע איזה אבא יש לה!" אמרתי. ריבי הסתכלה עליי במבט מבולבל, ומארק במבט שהיה יכול לרצוח מישהו
"כן מארק! מה אתה מנסה להסתיר?" שאלתי בעקצנות, "ריבי'לה, אבא שלך הסתובב אתמול עם איזו פרוצה!", "מה?" שאלה בתדהמה, "אבל… אב… אבא! למה?!" שאלה כשדמעות בעיניה. מארק רק הרכין את ראשו, משהו שהרבה מאוד לעשות בחצי שעה האחרונה.
"אבא! אני לא מאמינה עלייך! איך יכולת?!" שאלה-צעקה ונכנסה לחדרה בעודה טורקת את הדלת.
מארק ואני שתקנו כמה דקות. ואז הוא פתח: "את רואה מה עשית עכשיו?!" "אני?!" עניתי, "אני לא עוזבת את בעלי ואת הבת שלי לטובת משהו אחר כשאני נשואה! חתיכת בוגד עלוב! עוף לי מהבית!" צעקתי ונכנסתי לחדר בסערה.
פתחתי את המזוודה שהייתה מתחת למיטה, הכנסתי את כל הבגדים של מארק שמצאתי, הכנסתי לשקית את הנעליים שלו, וזקתי את המזווה ואת השקית מחוץ לבית.
הסתכלתי במבט חמור במארק. הוא התקרב. נעץ בי מבט אכזרי. יכולתי לראות דמעות בעינו. אבל לעומת פעמים אחרות שהוא בכה, הפעם זה לא עניין אותי. "אתה יכול לבכות כמה שרק תרצה!" אמרתי בעודי דוחפת אותו החוצה וסוגרת את הדלת בטריקה. מיד נעלתי עם מפתח את הדלת, שניות ספורות לפני שניסה לפתוח אותה ודפק בהיסטריה על הדלת בעודו מתחנן: "בבקשה סלחי לי! זו הייתה טעות! לא התכוונתי!"
"לך מכאן או שאני קוראת למשטרה!" צעקתי. "את לא תעזי!" הוא ענה מבעד לדלת. "רוצה לראות?" שאלתי והרמתי את השפורפרת. "את לא מסוגלת! את לא תהיי מסוגלת להרחיק אותי כל כך רחוק ממך ומריבי!"
הוא צעק. "הא כן?" עניתי וצעקתי את מספר המשטרה. "שלום, אני רוצה לדווח בנוגע למטריד שעומד מחוץ לבית שלי ו…" אמרתי "לא!" צעק מארק. "סליחה, זה בטיפול!" אמרתי לשפורפרת והנחתי אותה הל מתקנה.
"תעוף מפה או שאני באמת מתקשרת! ובלי לדפוק חשבון!" צעקתי. "רק שתדעי שאם זה מה שאת רוצה, זה מה שאעשה!" נאנח מארק. פתחתי את הדלת עד החצי. "היית צריך לחשוב על זה קודם!" אמרתי.
"אני… מצטער!" נאנח מארק. שתקתי.
"אפשר אולי הכל זאת להכנס? להיפרד יפה מריבי?" שאל בתחנונים.
"לא. מאוחר מדי." אמרתי בעודי סוגרת את הדלת ונועלת.
רצתי לחדר.
"שרה! תפתחי עכשיו!" שמעתי את מארק צועק.
"נשכבתי במיטה ובכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם!
אפילו יותר ממה שבכיתי אתמול! זהו! זה הסוף!
דפקתי קלות על דלת החדר של ריבי. אין עונה.
פתחתי (בשיא חוצפתי) את הדלת עד החצי.
ראיתי אתה מקפלת ומכניסה בגדים שונים לתוך המזוודה הוורודה שקבלה בגיל 12 כשנסענו לטיול באמריקה הדרומית.
היא בכתה. הדמעות הרטיבו את שיערה שנדבק לפניה החלקות, הרטיב את חולצת המיני מאוס שלה. היא הייתה לבושה מכף רגל ועד ראש.
כשעל יטתה מלבד המזוודה, עם שקיות, ותיקים קטנים יותר.
"זה אמיתי? אתם מתגרשים?" שאלה ריבי, בוכה.
"כן…" אמרתי בעצב. מהנהנת בראשי. "אפשר להכנס?" שאלתי
היא הנהנה.
נכנסתי והתחבקנו ארוכות.
"לאן את רוצה לעבור?" שאלתי. "לא יודעת" היא ענתה, "אולי למעונות באוניברסיטה, אולי לבית של גילי, אולי לרחלי או ליונתן." אמרה, בעודה משתחררת מחיבוקי וממשיכה לקפל את בגדיה. הארון המפואר שלה, התרוקן אטאט.
גם כלי ותכשירי האיפור שהיו מונחים ליד מיטתה.
כל הנעליים אשר במגרה כבר בתוך התיק, והתמונות שהיו תלויות על הקיר כבר אינם.
היסתכלתי בעצב על החדר הריק. 'עכשיו אין ברירה' חשבתי, 'עליי לעלות ארצה'.
"ריבי'לה…" אמרתי. היא הפנתה את ראשה אליי. "כן אמא?" שאלה.
"את רוצה, אוליי, לעלות איתי, לישראל?" "לא יודעת" אמרה נחרצות. "אני לא שייכת לשם! אני שייכת לפה!"
"אבל מה לך פה? דף מקושקש ורשום באינספור שגיאות! שגיאות של המשפחה! של החברים! של הלימודים! בואי איתי לישראל! ונפתח דף חדש! נקי ולבן." אמרתי.
"אני צריכה לחשוב על זה…" אמרה… "נו דיי קטנה שלי" ניחמתי אותה והתיישבנו על קצה מיטתה, כשהיא בחיקי. "יהיה לו טוב!" "אוקיי…. אבל אני רוצה רק עוד פעם אחת ללכת לשופינג כאן" אמרה, וחיוך עלה על שפתינו.
התקשרתי לרחלי, וסיפרתי לה אודות הלילה והיום. היא אמרה לי שהבחירה שלי לעלות אצה עם ריבי נכונה, ושהיא, יונתן ומשפחתים יבואו לבקר אותנו בישראל. הרגשתי אני חייה מחדש. מארק נעלם אט אט מראשי, והרגשתי השתפרה.
ארזתי את חפציי במזוודה שמצאתי במחסן. את כל הבגדים, הנעליים.
ורצנו, אני וריבי, לעשות כאן שופינג. בפעם האחרונה.
תגובות (0)