העולם הבא- פרק 3 ( הסיפור שלכם)

בוקר לאחר המעקב הראשון שלי ולאחר שאגרתי כוחות ליום הזה עכשיו אני מוכן. ביום הזה החלטתי שאני מתחיל לעשות חברים ומפסיק להתבודד. כי כאן זה באמת הולך להיות חברים לתמיד. ואני צריך כאלו.
הראשון שחיפשתי בארוחת הבוקר היום היה תומר שישב בשולחן עגול הרחוק ביותר מהכניסה לחדר האוכל, הוא ישב ביחד עם מל, אדמונד, ויולט, אמילי ונערה נוספת שלא הכרתי קודם לכן, היה לה שיער קצוץ וחום ונמשים על פרצופה. כשהתקרבתי יותר תומר נפנף לעברי וסימן לי לשבת ביחד איתו בשולחן, בדיוק כמו שרציתי.
" בוקר טוב וויל." תומר חייך כשהתיישבתי ליידו.
" בוקר טוב ." חייכתי אליו חזרה והתבוננתי על, ויולט, ואמילי שקראו ספר.
" אה. כמובן. ביאטריס, תכירי את וויל." תומר הציג בפני את הנערה בעלת השיער הקצוץ .
" אחותי המקסימה." אדמונד אמר בציניות.
" שתוק אנדו." קראה ביאטריס בקול מאיים ונעצה בי מבט שמסביר לי טוב מאוד שעדיף לי לא להתעסק איתה.
" אני מתה." התיישבה ליידנו נערה בעלת שיער חום עם קצוות לבנים.
" עקרונית את כבר מתה." אדמונד או בשמו העדיף עלי, אנדו ענה לנערה בזלזול.
" שתוק אנדו. מה קורה ואן?" ביאטריס השתיקה את אחייה ושאלה את הנערה החדשה שמסתבר ששמה הוא ואן.
ואן הסתכלה סביב ונעצה בי מבט בוחן ואז אמרה " בואי טריס." כאשר אמרה ואן את זה טריס קמה במהירות מהשולחן ושניהם נעלמו מחדר האוכל תוך שניות אחדות.
" אני לעולם לא יבין למה מישהוא באמת חברה של הואן הזאת." אנדו אמר אחרי שהם נעלמו.
" היי. לא נעים." אני ומל אמרנו ביחד מה שגרם לחיוך הדדי ביננו בפעם הראשונה.
" אנחנו חייבות ללכת . בי חברים." אמילי אמרה וויולט הזדנבה אחריה. ויולט מאוד ביישנית מסתבר כי אין לי שום הסבר אחד למה היא לא אמרה מילה אחת אפילו ביומיים האלו.
" טוב. אתם באים לחדר התצפית?" תומר קם מהשולחן ואנדו ביחד איתו.
" לא. הייתי כבר אתמול בלילה." הודעתי להם.
" מל?" שאל תומר ונעץ את מבטו בה.
" אתה יודע שאני הולכת תמיד בלילות." מל נעצה בתומר מבט ואמרה לו בקול המתחכם ביותר שלה מה שגרם לתומר ולאנדו להיעלם מחדר האוכל אפילו יותר מהר ממה שאמילי וויולט נעלמו. ועכשיו בפעם הראשונה אני לבד בשולחן אך ורק ביחד עם מל.
" אפשר לשאול אותך שאלה?" לאחר כמה שניות של שתיקה מביכה החלטתי לשבור את השתיקה .
" בבקשה." מל הרימה את ענייה מאוכל.
" איך הגעת לכאן?" שאלתי אותה את השאלה המתבקשת .
" אני לא אוהבת לדבר על זה." היא ענתה לי בקול מבויש וחזרה לאכול מהאוכל היבש של ארוחת הבוקר.
" את יודעת שאני יכול לבדוק את זה בארכיון." אמרתי לה וחייכתי .
" אז תבדוק !" היא הרימה את קולה, נעצה בי מבט ונעלמה גם היא מחדר האוכל בהליכה מהירה.
ועכשיו כל מה שנותר לי זה האוכל היבש הזה של ארוחת הבוקר, כי שוב לא הצלחתי להכיר חברים. גם כשהייתי בחיים היה לי קשה למצוא חברים אבל כשמצאתי כאלו הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם. כשהכרתי לראשונה את ג'יין זה היה פשוט מדהים. אני זוכר ששמחתי כל כך שיש לי אחות בפעם הראשונה. הורייה אימצו אותי ולקחו אותי תחת חסותם כאילו שאני באמת חלק מהם. לאחר מכן שהכרתי את אוסטין, דייב, ואוריה שהיו חברי היחידים בכל החטיבה. חוץ מג'יין כמובן שהייתה הבת היחידה מהחבר'ה שלי . בשנה הראשונה של התיכון הגיעה צ'יינה שהפכה להיות החברה הכי טובה של ג'יין וידידה נורא קרובה שלי. היא גם הפכה להיות בת הזוג של דייב אבל רק שבוע לפני שהגעתי לכאן ולכן לא הספקתי כמעט לראות אותם ביחד.
" וויל?" קול לחש נשמע מאחוריי. כשהסתובבתי ראיתי אותה, יפה יותר מתמיד, ג'יין. כשראיתי את פנייה קמתי מהשולחן וחיבקתי אותה חזק חזק. פשוט לא יכולתי לעזוב אותה, מצד אחד אני עצוב שהיא מתה אבל מצד שני אני שמח שהיא כאן איתי.
" בחייהם ובמותם לא נפרדו." היא לחשה לאוזני בזמן שהתחבקנו.
" איך נפלו גיבורים." לחשתי לה בחזרה, ודמעה ירדה מעיני. וזה הרגע שהבנתי, שאני יותר עצוב משמח.