העבר נראה כל-כך קרוב: פרק שני

הרגשתי את הבד מתחת לגופי, והנחתי שאני על הספה.
אלוהים, כנראה התעלפתי או משהו, זה בטח היה כל-כך מביך.
אני רוצה לקום, אך לפתע, הראש שלי מרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ ואני מתקפלת בחזרה על הספה, הכאב היה כל-כך חד שזה כמעט היה מפחיד, אך הוא נעלם כמעט מיד ופשוט השאיר אותי מתשפת על הספה.
"מי את?" קול מאחורי שואל, ואני מוכנה להישבע באולוהים שאני מכירה אותו.
כאשר הסתובבתי, הייתי בטוחה שאני הוזה, משום שהוא אמור להיות מת, משום שהוא מת.
אני לא בטוחה אם עשיתי את זה במודע או לא, אך לפני שהבנתי שאפילו זזתי זרועותיי כבר היו כרוחות סביבו ודמעות ירדו במורד עיני.
"כל-כך התגעגעתי אליך, סבא." אני אומרת, ועומדת על קצה אצבעותי בשביל להניח את ראשי על כתפו, סבי היה גבר נאה וגבוה אפילו כאשר
"אני חושש שאני עדיין לא," הוא אומר אך פניו מחוייכות אליי, ואני מרגישה מאושרת, מעולם לא הרגשתי כל-כך מאושרת בחיים שלי, למי אכפת אם אני מובכת לחלוטין בגלל שהתעלפתי וכל זה, הוא בחיים!
"סליחה?" אני שואלת, כאשר המילים מציחות להסתנן אל תוך מוחי.
"אני עדיין לא סבא שלך." אין רשע במילותיו, הוא מעולם לא התייחס אליי כמו שאר המשפחה, זה היה יותר כאילו הוא מציין עובדה ואני חייבת לומר שז בלבל אותי לחלוטין.
"את חזרת בזמן יקירתי." הוא אומר וקולו עדין, כאיול הוא מדבר אל חיה פצוע אשר עלולה לברוח.
הוא כנראה צודק כאשר הוא מתנהג איתי בעדינות שכזו משום שאם מה שהוא אמר הרגע נכון, אני כנראה אברח, זאת אומרת הייתי בורחת כבר עכשיו, אבל אם מה שהוא אומר נכון, אז אין ממש לאין לברוח כי אני תקועה בעבר, טוב, תקועה לפחות עד שאני אבין איך אני חוזרת הביתה.
לפתע הכאב תקף אותי שוב, ולפני שהבנתי מה קורה שוב התחלתי ליפול.
הנפילה לא הייתה כמו זו שלפניה, היא הייתה קצרה יותר, והנחיתה הייתה רכה יותר, טוב, סוג של, אני מניחה שזה בגלל שמצאתי את דרכי אל הספה לפני שהתחושה השתלטה עליי לחלוטין.
לא הייתי צריכה לפקוח את עיני בשביל לדעת שכולם מסתכלים עליי.
"מה?" שאלתי בלי לפתוח את עיני, הכאב היה ממש מעוור ואני לא חושבת שהייתי רואה משהו אפילו אם עיני היו פקוחות.
"את נעלמת." אמרה קייט ויכולתי ממש לשמוע את הקנאה והשנאה בקולה, אלוהים, זה היה יכול להיות הרגע המושלם ביותר בחיי, חבל רק שהראש שלי מנסה להתפוצץ.
"חשבתי שתמיד קיווית שאעלם," אני אומרת ומתיישבת, עיני עדיין עצומות."זו הייתה אמורה להיות מתנת יום הולדת." אם לומר את האמת, זה בטח הרס את היום, היא הייתה אמורה להיות נשאית הגן המיוחדת, היא הייתה אמורה להיות זו שתראה את סבא ועוד כל מיני אנשים מתים לחלוטין, לעזאזל, אני אפילו לא רציתי את זה, טוב, נעברתי כמה חלומות בהקיץ על מה שיוכל לקרות אם אני אהיה נשאית הגן, אך מעולם לא באמת רציתי להיות נוסעת בזמן, זה הורס הכל.
כאשר פקחתי את עיני לבסוף ראיתי את אימי עומדת על ברכיה מולי, היו דמעות ביעניה וכל-כך הצטערתי על כך שאני נשאית הגן באותו רגע.
"ראיתי את סבא." אני לא כל-כך בטוחה למה אמרתי את זה, פשוט קיוויתי שזה ישמח אותה, היא אהבה אותו כל-כך, אני עדיין יכולה לזכור שהיא בכתה במשך ימים כאשר הוא מת.
היא לא אומרת דבר לרגע, אלא פשוט נאנחת ומחייכת אליי חיוך עייף, כאילו היא לא תראה אותי עוד לעולם.
"קדימה, אני אסיע אותך לאקדמיה."