הסכם הדם – פרק 2

שארו חייך אל הנערות היפות והמפוחדות בחיוך אכזרי, אדמון, שעמד לידו מנופח מגאווה, פתח את אחת הדלתות במסדרון הענקי והמצוחצח שהשרה אווירה של חדר מתים בגלל הקור הנורא שהיה בו, הוא לקח את הדף הלבן לידו וקרא "חדר מספר אחת.. אליזבת בר, סוזי לנגדר.." דעתה של קלי הוסחה באמצע הקראת השמות כאשר הרגישה שזוג עיניים ננעץ בגבה בצורה בלתי נסבלת, היא סובבה את ראשה באיטיות כדי לא להראות חשודה ועיניה נתקלו בעיניו הנוצצות של שארו, היא הסתובבה במהירות מבחילה נגעלת מהעובדה שהוא הסתכל עליה.
הם המשיכו לעוד מספר חדרים, כאשר במשך כל הזמן הזה קלי משדלת את עצמה בכוח לא להסתובב לעבר המבט שלא חדל להציק, עד שהגיעו לחדר הרביעי שם אדמון קרא בשמה של קלי והיא נכנסה יחד עם עוד ארבעה בנות לחדר.
"ואוו.." נפלטה ההבהרה מפיה של אחת הבנות ששערה הארוך והשחור גלש עד לסוף גבה בצורה מושלמת, עיני החתול הירוקות שלה נפנו להביט לעבר שאר הבנות "נכון שזה מדהים?" שאלה. הבנות הפנו את עיניהן לבחון את החדר הענקי, רצפת עץ כיסתה את כולו, עליה עמדו ארבעה מיטות זוגיות עם מצעים אדומים ורכים, מדרגות שיש לבנות הובילו לקומה השנייה שם היו שתי דלתות מעץ חום עתיק, נברשת ענקית השתלשלה מהתקרה כלפי אמצע החדר, בדיוק מעל פוף ענקי בצבע אדום שישב על שטיח פרווה בעל אותו צבע.
"הנטייה שלהם לאדום קצת מפחידה אותי" קלי זיהתה את הדוברת כדומיניק, הנערה הראשונה שעלתה על הבמה.
קלי סקרה בעיניה את הקירות, הטפטים שהיו עליהם היו ישנים ומקולפים דבר שלא תאם את החדר הענקי "אני חושבת שלא היה להם תקציב להשקיע בקירות" העירה לעצמה, אך כולם שמעו אותה ופנו לבחון אותם.
"היי, יש פה מקלחת, שירותים וחדר ארונות עם מלא בגדים" צעקה מישהי נמוכה ששיערה הזהוב היה אסוף בפקעת.
כל הבנות רצו למעלה למשמע המילה בגדים ונכנסו לתוך חדר הארונות נדהמות מהיופי, כמות הבגדים שהייתה שם לא הייתה מתקבלת על הדעת, גלגלי ענק של בגדים שהו בתוך כוכים בקירות, זה היה נראה כמו עולם בפני עצמו.
"בגלל זה לא לוקחים כלום מהבית" לחשה קלי.
"תראו יש פה מקום לשבת" דומיניק נכנסה פנימה ומצאה עיגול ענקי באמצע החדר מובלט מרצפת העץ רק במעט, וכמובן שהוא בצבע אדום.
ארבעתן התיישבו על העיגול אחת מול השנייה מנסות להבין לאן הן הגיעו.
"קוראים לי דומיניק" אמרה לפתע דומיניק "אבא שלי נפטר מזמן, אני לא רוצה לדבר על כך, אימא שלי מבוגרת מאד, אני מקווה שאני לא אבחר, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד" היא התבוננה במבט מפציר על שאר הבנות, במחשבה שאם הם יהיו ביחד לפחות לא יהיה להם כל כך קשה.
"אני דוני" הילדה עם הפקעת דיברה מיד אחריה "אני הבת האחרונה במשפחה של עשר ילדים, כולם כבר התחתנו, גם אני נשארתי לבד עם הורים זקנים, ואני גם מקווה שלא יבחרו בי, בשבילם".
"אני אליס" הילדה עם השיער השחור עמדה "אני לא מעוניינת שתדעו עלי כלום!" היא יצאה מהחדר במהירות טורקת את דלת חדר הארונות שהייתה פתוחה.
דומיניק ודוני הסתכלו על קלי במבט מפציר, היא נשמה עמוקות, לאחר יום שלם שלא דיברה הקול שלה נותר קצת צרוד "אני קלי, בת יחידה להורים, אני לא רוצה להיבחר גם בשבילם ובעיקר כי אני מפחדת" היא סיימה את המשפט וראתה את הבנות מורידות את העיניים, כולן פחדו אך אף אחת לא אמרה זאת.
לאחר שעה של התארגנות בחדרים, מקלחות, ומדידת הבגדים בחדר האינסופי של הארונות, דפיקה קלה נשמעה על הדלת, קלי שהייתה הכי קרובה פתחה ומיד התחרטה על כך, שארו עמד מולה עם עיניו הבורקות וחיוכו המזוויע, הוא בחן אותה מכף רגל עד ראש.
"את לא משתמשת בבגדים החדשים?" לחש בארסיות.
קלי לאחר המקלחת העדיפה לשים את הבגדים שאביה סידר לה בתיק מביתה מאשר להשתמש בבגדים שממילא היא תצטרך ללבוש מאוחר יותר בשביל התצוגה, כרגע היא מאד התחרטה שעשתה זאת, המבט של שארו הוכיח לה שהיא טעתה.
היא בלעה את רוקה והעזה לומר בשקט "אני מעדיפה את אלו", הוא הנהן בראשו כאילו הבין דבר מה, והודיע להם שארוחת הערב מתקיימת באולם הגדול שנמצא בקומה הכי תחתונה של הבניין שבו הן נמצאות.
קלי מיהרה לסגור את הדלת לאחר שהוא הלך ונשמה עמוקות "אני לא אוהבת אותו" זרקה לחלל האוויר.
"אף אחת מאתנו לא" דומיניק שמה עליה יד מנחמת וחייכה אליה בהשתתפות.
"כדאי שנמהר" אליס פתחה את הדלת של החדר בשנית ובעקבותיה הלכו ארבעת הבנות לעבר הקומה התחתונה מסוקרנות לראות איזה פאר מצפה להן שם.