הסכם הדם – הקדמה

"המלחמה ששררה בין שתי המעצמות חסרות המעצורים הביאה מוות וצער לכל המשתתפים הן לאוכלוסיית בני האדם והן לאוכלוסיית הערפדים.
חוסר ההבנה שהיה בין שני המינים הוביל לתוצאות קשות ומרות, מסדר הדם בצד בני האדם שהוקם כדי לשים קץ להתקפות הערפדים הפך להיות תוקף רודף דם, כנגדם הוקמה מועצת הניבים בצד הערפדים שלא שתקו על התקפות בני מינם.
כולם סבלו מהמלחמה שאף אחד לא זכר איך היא התחילה ועל מה, הערפדים ראו בבני האדם אויבים מדרגה ראשונה, בני האדם ראו בערפדים רוצחים חסרי רחמים, חיות טרף.
עד שהגיע דיאן.."
הקהל הרב שישב סביב אדמון עצר את נשימתו ממתח, אדמון לקח נשימה ארוכה נהנה לראות איך כולם מסתכלים עליו בהערצה, כמעט כולם.
"דיאן היה ערפד, מצעירותו הוא חלם להיות במועצת הניבים ולנקום בבני האדם שהרגו את אביו עוד בילדותו, אך החלום שלו השתבש כאשר התאהב בנערה בת אדם בשם אלן. אלן מעולם לא נרתעה מהערפדים היא גדלה ביניהם, אביה היה ערפד חסר אישה וחסר ילדים הוא מצא את אלן ילדה כבת שנה בבית של זוג ממסדר הדם שנרצחו על ידי אנשי מוצעת הניבים, הוא החליט לאמץ אותה בלי לספר לאף אחד את זהותה האמתית. כאשר דיאן גילה שאלן היא בת אדם כבר היה מאוחר הם היו קשורים בקשר של אהבה שלא היה אפשר לנתקו, יחדיו הם הצליחו לעשות שלום בין הצדדים והגיעו להסכם הידוע.. פעם בעשר שנים בני האדם יתנו עשרים נערות בטווח הגילאים שלוש עשרה עד שמונה עשרה לקהילת הערפדים, עשרים ערפדים נבחרים מבין הקהילה ייקחו אותם לנשים כדי שתשמר האחווה והשלווה, בתמורה הערפדים לא יגעו בבני האדם אלא יסתפקו בדם חיות בלבד, הסכם המוכר בשם הסכם הדם"
כל העיניים היו נעוצות באדמון בשקט מוחלט, אדמון הרים את ידו בקריאה "אנחנו בשנת החמישים להסכם, שמונים נערות כבר ניתנו לקהילת הערפדים, הגיעה הזמן לבחור עוד עשרים, השנה מסדר הדם החליטו שחמש נערות יילקחו מהכפר שלנו בפעם הראשונה מאז הסכם הדם, אנשי אוורדין היו גאים בעצמכם על הבחירה" ראש הכפר, אדמון, סיים את דבריו לקול מחיאות כפיים סוערות, מוחאי הכפיים היו חיילי מסדר הדם בלבד, אנשי הכפר התפזרו לבתיהם בראשים מורכנים בלי לצייץ.
עד היום הם נשמו לרווחה בכל עשור שלא נלקחו נערות מהכפר הקטן שלהם, מהסיבה האחת והיחידה הנערות שנלקחו מעולם לא חזרו, אף אחד לא ידע מה באמת נעשה איתן, אולי טוב, אולי לא, אף הורה לא רצה לקחת את הסיכון על הבת שלו.
קלי נכנסה לבקתת העץ הפשוטה שלהם ביחד עם אביה ואמה בשקט מוחלט כמו כולם, היא ידעה מה הדבר הזה אומר לגביה, לצערה.
"אני לא אתן לזה לקרות" אביה התיישב על כיסא ליד שולחן העץ במטבח הצפוף שלהם "את נשארת פה אל תדאגי".
קלי התיישבה לידו בראש מורכן, טקס בחירת הנערות נעשה על ידי הגרלה ואז על ידי הקהל, בהגרלה בוחרים נערות פי שלושה ממה שמסדר הדם הקציב לכפר, ואז נערכת תצוגה שאליה מגיעים אנשי הכפר המשתתף ואנשי הכפרים הסמוכים או כל עובר אורח שמתעניין, בתצוגה נבחרות הנערות היפות ביותר והן נשלחות לבירה ומשם לערפדים.
"מעולם לא ראיתי ערפד" לחשה קלי בפחד.
"הם לא חיים כאן מותק, אנחנו גרים באזור מוצף שמש זה לא בריא להם" אמה שמה יד על כתפה כדי לעודד.
קלי הייתה אחת הנערות היפות ביותר באוורדין, אם היא תצא בהגרלה כמעט בטוח שהיא תשלח לבירה, היא ידעה זאת.
"חבל שאני בת שבע עשרה" היא הפטירה בייאוש.
"את לא תצאי בהגרלה!" אביה דפק על השולחן בחוזקה "אני אוציא את השם שלך משם" הוא יצא מהמטבח ונכנס לחדר השינה בטריקת דלת עצומה.
"אני אלך אחריו" אמרה אמה ונכנסה לחדר השינה בעדינות.
קלי נשארה לבדה במטבח תופסת את ראשה בידיה "אני לא רוצה ללכת מפה" לחשה לעצמה "אני מפחדת..".
היא קמה באיטיות ונכנסה לחדרה בשקט מוחלט, גאפו, החתול הקטן שלה התחכך ברגלה, היא ישבה על המיטה והוא קפץ על ברכיה כהרגלו.
"עוד מעט אולי אני אעזוב" אמרה ספק לה ספק לו תוך כדי ליטוף הפרווה הלבנה והנעימה שלו, הוא התבונן בה בעיניים גדולות ועצובות.
"אני אתגעגע אליך" היא חיבקה אותו לקול היללות שהוא השמיע, כבוכה על הבשורה המרה.
היא נשכבה על המיטה כאשר הוא נצמד אליה מנסה לנחם אותה עם נוכחותו, היא חיכתה ליום המחרת בקוצר רוח, בדיוק כמו שהיא רצתה שהוא לא יגיע לעולם, היא ידעה שיום לאחר ההכרזה ההגרלה נערכת וכבר רצתה כל כך לדעת שהשם שלה הוא לא בין חמש עשרה הנערות שיעמדו לתצוגה, רצתה כל כך..