הסיפור של גילי

"וזהו." אמרתי. הסתכלתי על כפות ידי, משולבות זו בזו.
"ומה… מה את חושבת עכשיו, אחרי כל זה?"
"מה אני אמורה לחשוב?" שאלתי בציניות.
"חשבתי שכבר עברנו את זה…" נאנח אריה והוריד את משקפיו כדי לנגבם.
"לא, ברצינות. מה אני אמורה לחשוב? מה אני אמורה להגיד עכשיו? שאני משוגעת? אתה יודע את זה כבר. אני יודעת את זה כבר. כולם יודעים את זה כבר!" אמרתי ונשענתי כנגד משענת הכיסא.
"אני יודע שזה קשה, אבל…"
"לא אריה, אתה לא יודע כלום!"
"סליחה?"
"כבר חודשיים שאתה אומר לי שאתה מבין אותי. שאתה יודע שזה קשה, שזה מרגיז, שזה עצוב, אבל בעצם אתה לא יודע כלום! אני חודשיים פה, נמרחת על הכיסא המסריח הזה, וכל פעם מחדש מקטרת. על מה? על אותם דברים שכבר מזמן שחכתי אותם! ובכל פעם אתה אומר את אותו המשפט "אל תדאגי, יהיה בסדר, אנחנו נעבור את זה, אני אעזור לך, אני מבין", ובעצם אתה סתם מבזבז את הזמן שלי ועוד מרוויח מזה כמו שתי משכורות של אמא שלי. אז אל תגיד לי שאתה מבין!" אמרתי בכעס וקמתי מהכיסא.
"אני יודע שאת נרגשת, אבל…"
"סיימנו כבר, לא?" שאלתי בציניות. אריה הוריד את מבטו אל הנייר שאחז. "יופי." אמרתי ויצאתי מהחדר.

**לפני שישה חודשים**

"גילי! גילי קומי כבר, את תאחרי לבית הספר!"
פקחתי את עיניי. פעולה פשוטה למדי, שנעשית בשניה. פשוט לראות חושך, ואז פתאום את האור. רק שאצלי זה הפוך… אני בחושך- אבל מרגישה את האור, ממש זורם בגופי מקצות האצבעות, עד לקודקוד ראשי, ממלא את נשמתי בכל כך הרבה כוח ואוויר. עד שהפעולה הפשוטה הזאת מכה בי, והכל נעלם. תחושת ה"היי" נגמרת בדיוק כפי שהתחילה, כמו מכת חשמל- מהר וחד. והחושך המואר שלי הופך לאור אפוף בעלטה.
עלטה שכנראה, אין לה סוף…
השמיכה הוסרה מעלי, וגל קור הציף אותי. "גילי!" נזפה בי אמא, "תפסיקי כבר, אני יודעת שאת ערה…"
נאנחתי וקמתי, נוגעת בזהירות עם קצות אצבעות רגלי ברצפה הקפואה.
"נו קדימה, קדימה! את תאחרי!" אמרה אמא ויצאה מהחדר.
שפשפתי את עיני, מסונוורת מאור המנורה הצהוב שחדר לעיני. "מה השעה?" שאלתי, כשאמא נכנסה לחדר שוב, הפעם בידיה ערמת בגדים מקופלים להפליא שהוציאה ממייבש הכביסה.
"כבר שמונה ועשרה, ואין מצב שאת תספיקי להתלבש ברבע שעה" אמרה ויצאה מהחדר.
"נו באמת…" מלמלתי. נעמדתי והתמתחתי. עוד יום לעבור בשלום. או לפחות לנסות לעבור אותו בשלום. אני מקווה. פתחתי את ארון הבגדים והוצאתי את גופייה ארוכה לבנה וקפוצ'ון בצבע תכלת דהוי של בית הספר. לבשתי את מכנסי הג'ינס הארוכים שלי, שהיו זרוקים (כמה מפתיע…) על שולחן המחשב, וקיפצתי במורד המדרגות על רגל אחת, בעודי מנסה לנעול את נעל הספורט הארורה.
"תיזהרי, את עוד תפלי!" צעקה אמא מהמטבח, ויצאה לקראתי, מנגבת את ידיה במגבת מטבח ורודה. התיישבתי על המדרגה האחרונה ונעלתי את הנעל השניה. "קחי," אמרה אמא וזרקה אלי את הילקוט הכחול שלי, "יש שם כבר מים ואוכל."
"ביי," אמרתי ונשקתי ללחייה, אוספת את שערי החום והארוך לקוקו, ומנסה לייצב את התיק הזרוק על כתפי כדי שלא ייפול. "את לא רוצה שאני אאסוף אותך?" שאלה אמא.
"ביי אמא" אמרתי ויצאתי, משתדלת לא לטרוק את הדלת מאחורי, אחרת אמא תתחיל לצווח עלי בקול-המנפץ-זכוכיות-הזה שלה.
טיפות הגשם מאתמול בערב עוד נטפו מעלי העצים, ורוח קרירה העיפה את העלים שנשרו בלילה. הרמתי את כובע הקפוצ'ון והתחלתי ללכת מהר יותר. זה בדיוק מה שאני צריכה, לאחר לשיעור של אורית המכשפה. ועוד בפעם השישית בחודשיים האחרונים.
אני גרה לא רחוק מבית הספר. סך הכל רק כמה רחובות מהבית. ביום רגיל אני מגיעה אחרי חמש-עשר דקות פחות או יותר. אבל לא היום. לא היום, כשבכל צעד שלישי את נאלצת לקפץ מעל שלולית ענקית (שלא כל כך ברור איפה הסוף שלה), או להתחמק משפריצים ארורים מלאי בוץ ועלים שנגרמים על ידי המכוניות שפשוט טסות פה בכביש.
כן, צריך מיומנות של שנים כדי לעבור את מסלול המוות הזה בשלום. ועוד להספיק לשיעור של המכשפה.
פתחתי את דלת הכיתה, מתנשפת מהריצה שדפקתי בשתי הדקות האחרונות, מורידה את כובע הקפוצ'ון בקלילות ומעיפה מפני שערות שיצאו ממקומן, והספיקו להתקרזל.
בדקתי את השטח. חוץ מכמה ילדים שהסתכלו על מראי הנורא בהלם, שאר הילדים פטפטו ביניהם. לא, אין שום סימן למכשפה. "עשיתי את זה!" קראתי, וזכיתי לעוד כמה מבטים המומים משאר הילדים בכיתה. כחכחתי בגרוני והתקדמתי למקומי.
כרגיל, אופיר ישב בנוח על כיסאו, שעון לאחור והתעסק בפלאפון שלו. זרקתי את התיק לצד הכיסא והתיישבתי. אופיר נעץ בי מבט מרגיז. "תפסיק, אני גם ככה לא במצב לריב" אמרתי והוצאתי את מחברת הבעה, לפני שאורית תגיע ותצוד במבטה את אלה ש"לא מוכנים לשיעור"…
"אוי ואבוי" אמר אופיר, הניח את הפלאפון שלו על השולחן, והפנה את גופו אלי, "זה פשוט נורא!"
"נכון!" אמרתי והבטתי בו במבט "נואש", וחזרתי להוציא את הציוד מהתיק.
"תראי מה ציירתי אתמול בלילה," אמר אופיר וזרק לעברי נייר מחשב לבן, מקומט מעט. יישרתי אותי קצת ובחנתי אותו מקרוב.
"חה! גדול!" אמרתי, וחייכתי חיוך מאוזן לאוזן. "ענק!"
אופיר הוא אומן מחונן. טוב, הוא ממש מפגר, וטיפש, ואידיוט, אולי גם מוגבל ויכול מאוד להיות שיש לו פיגור שכלי (בינוני עד קשה), אבל אי אפשר להגיד שהוא לא מוכשר. הוא בן-אדם הכי יצירתי שפגשתי אי פעם. (למרות שהוא אידיוט גמור…).
על הדף המקומט, היה מצויר בקווי עיפרון אפור המורה שלנו לתנ"ך, נתן, עומד לצד הלוח וכותב עליו, ומדבר תוך כדי.
"וואי זה ממש מגניב!" אמרתי, מתפוצצת מצחוק, עד כמה שהציור מדוייק- מהקפלים הרוטטים שלו בגרון כשהוא מדבר, עד קמטי הצחוק שיש לו ליד העיניים.
"חסר לך שהוא ייראה את זה, אתה יודע…" אמרתי, וזרקתי לעברו חזרה את הדף.
"כן… בגלל זה כל כך כיף לצייר אותם. "אמר וקיפל בזריזות את הדף לריבוע קטן, ותחב אותו לכיס מכנסיו. "לצחוק עליהם בצורה קצת אחרת."
"אחרת וגאונית, יחסית לאידיוט כמוך…" אמרתי ודחפתי לעברו מרפק, לסמן לו שאורית נכנסה לפני שיצליח לפתוח את הפה ולהקניט אותי.

***

"הי, נוי! נוי!" קראתי, ונופפתי בידי.
נוי הסתובבה לכיווני, וכשקלטה אותי חייכה ורצה אלי. "למה לא באת הבוקר?" שאלתי אותה.
"את מכירה את אמא שלי. שתי דקות אחרי הצלצול התחיל לרדת גשם חזק, והיא נתנה לי אישור להישאר בבית…" גיחכה והכניסה את המחברות שבידה לתיק. "איך היה עם המכשפה?"
"אני צריכה להגיד לך או שאת יכולה כבר לנחש לבד?"
"שוב לא עשית שיעורים?"
"סליחה, אבל עמוד אחד מתוך חמישה זה לא נקרא "אי הכנת שיעורי בית"… חוץ מזה יש ילדים יותר גרועים ממני…" אמרתי, וזרקתי את התיק על כתפי ברישול.
התקדמנו אל עבר המעבדות, מתחמקות מטיפות הגשם שחדרו מבעד החריצים שבסככת העץ במגנה על המסדרון החיצוני שמוביל אל המעבדות, הספרייה, האודיטוריום וחדר המחשבים.
"אני רואה שאת דווקא סבבה היום" אמרה נוי מבלי להפנות את מבטה אלי.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שהכל בסדר עם אופיר?"
"אופיר…" נאנחתי. נכון, היום הוא עוד לא הספיק להקניט אותי או להציק לי ממש (כמו בכל יום בחודש האחרון) אבל אני בטוחה שזה עוד יקרה בהמשך היום…
"אה, את חייבת לראות את הציור שהוא צייר אתמול, קורע… אח!" קראתי, ושפשפתי את קרקפתי. משמאלי, הלך צוחק ושמח אופיר, מדי פעם זורק לעברי מבט וצוחק בקול רם יותר. "לא. אני עדיין שונאת אותו…"

***

אז ככה… אני חושבת לקחת הפסקה מהאתר… הפסקה ארוכה. כי… אני ילדה שזקוקה לדי הרבה… אהמ.. נקרא לזה "צומי". איך בכלל הגעתי לאתר הזה? (זה מתקשר לדחף שלי לצומי), בחופש הגדול של שנה שעברה, באוגוסט, דיברתי עם חברה שלי בפייס. והתחלתי להשתעמם. למה? כי אני מבין כל החברות שלי היחידה שאוהבת לקרוא. ולכתוב. זה החיים שלי. ודי שיעמם אותי לדבר כל הזמן על הבן הזה שהחברה שלי דלוקה עליו וכל הקשקושים האלה. רציתי לפרוץ החוצה, להראות לכולם שאני משהו מיוחד, שיש לי כישרון אמיתי במשהו. אמא שלי אומרת לי שיש לי כישרון לכתיבה. אני כתבתי המון סיפרונים מצויירים שעשיתי לבד כשהייתי וקטנה, וגם כתבתי כמה סיפורים לעצמי במחשב, וכל כך רציתי שעוד מישהו חוץ מאמא שלי יקרא את זה. מישהו שיקרא ויגיד לי "וואלה, ילדה, יש לך כישרון!" או "תמשיכי! זה כל כך מדהים! אני חייב לדעת מה ההמשך!" וכל מיני… אני קוראת סיפורים של אחרים. לדעתי הם יותר מצליחים ממני. יש להם ארבעים, חמישים, שישים, שבעים תגובות כל פרק, כל פעם מחדש! ולהגיד את האמת, כן. כן, זה מתסכל אותי! כן, זה מעציב אותי! זה מתסכל אותי לראות את הפרקים שלהם, ושיש להם חמישים תגובות כל הפעם מחדש, ולראות שלי יש רק עשרה בקושי. זה מעציב אותי. אני צריכה צומי. אני צריכה שיתייחסו אלי. כן, כל הזמן. זה לא נכון, ולא טוב בשבילי, אבל ככה אני. אני לא יכולה בלי. לאט לאט, אבד לי החשק להמשיך לכתוב. וכשלא כתבתי הרבה זמן, אבדה גם ההשארה. כל מה שהיה כלוא בתוכי הרבה שנים אבד, הלך, נעלם, אי אפשר למצוא אותו יותר. אי אפש למצוא *אותי* יותר.
אז זהו זה. אני חושבת לעזוב את האתר. אני לא חושבת שיש מישהו שיגיד לי "לא! אל תעשי את זה! אני אוהב לקרוא את הסיפורים שלך! אני אוהב אותם! כי הם מיוחדים! כמוך, כי את מיוחדת! את מיוחדת בזה שאת כותבת ככה, כמו סופרת" וכל הבולשיט הזה…
ואז חשבתי על זה… חשבתי על זה עוד קצת, ואז נזכרתי. אני רשומה באתר לבנות (4Girls מי שמכירה…) והתפרסם שם כתבה לא מזמן- "מלכת מחוברות"- כל אחת יכולה לשלוח קטע קצר של סיפור ואולי לקבל טור. לקבל את האפשרות לפרסם את הסיפור במסגרת קבועה של טור באתר. ואז חשבתי, למה לא? אולי ככה אני אוכל למצא את הכישרון שלי עוד יותר?
אז אני כאן בשביל לשאול אתכם, אני טובה מספיק? אני כישרונית מספיק? זה טוב מספיק? האם זה מ ש ה ו ?
שלכם באהבה, לורין♥