הסיפור של גילי – פרק 7

נשכבתי על המיטה החמימה על הגב, מניחה את הראש על הכרית הרכה מדי שלי.
"לא…" אמרתי לעצמי במחשבותיי, "הוא אולי חמור ומפגר… אבל הוא לא יגיד את זה! נכון?"
התרוממתי והצמדתי את גבי לקיר הקר, נשענת ומטה את הראש אחורנית. "בכל מקרה, אני תמיד יכולה להגיד שזה באשמת נוי. כן! זה באמת באשמתה! חוץ מזה, אני בטוחה שנוי גם תצדיק אותי. היא ראתה עד כמה התעצבנתי עליה, ככה שהיא לא תשאיר אותי תקועה בבוץ שהיא הכינה (טוב מדי…) וגרמה לי לשקוע בו…".
למרות שגם בפעם שעברה הבהרתי טוב מאוד (ואני בטוחה שנשארו לו עוד סימנים מאז) שזאת לא הייתה אני, אלא ירדן. לא שהוא טרח לספר לאמא שלו… ואני כמעט בטוחה שגם אמא שלי הרימה גבה, אז כשצווחתי שזאת לא אני…
הוא באמת מסוגל לעשות לי דבר כזה?! שוב?!
הנחתי את הפלאפון על קצה שולחן הכתיבה שליד ראש המיטה, וקמתי לכבות את האור הצהוב והחזק שדלק. נשכבתי על המיטה ומיד התכסיתי במשיכת הפוך שלי. בכל פעם שעצמתי את העיניים הייתי ממש מסוגלת להרגיש את חמימותן של שפתיו כנגד שפתיי הקפואות מקור ששרר בחוץ. או לטעום את הטעם המתוק שלו. או להריח את הריח הטוב שנדף ממנו. ואפילו לראות את עיניו החומות והיפות שקפאו לשניה כשנשקתי אותו.
אני חושבת שאני באמת מתחילה להשתגע…
אחרי כמעט רבע שעה של בהייה במספרים האדומים של השעון שלי שהיה מונח על הספרייה, שזהרו בחושך, הרגשתי איך העייפות משתלטת עלי, ואת עיניי נעצמות לאט-לאט. צנחתי חזרה, כשראשי מונח על השקע הנוצר קודם על הכרית. הדבר האחרון שראיתי היה את ספרות מתחלפות. השעה- 23:59 הפכה במטושטש ל- 00:00. גיחכתי. איזו דרך נפלאה זו לגמור את השנה ולפתוח את השנה החדשה. להתחיל אותה באופן גרוע לחלוטין.

***

השעון המעורר המעצבן מהפלאפון העיר אותי. מיהרתי לכבות אותו, כדי שיפסיק להשמיע את הקול המחרפן הזה שלו, וירדתי מהמיטה, נזהרת לא להניח את רגלי שעוד היו חמות במהירות על הרצפה הקפואה. שחכתי להדליק את המזגן אתמול בלילה, כשחזרתי, וחבל. התעטשתי. כנראה גם שהצטננתי.
זרקתי מבט לעבר השעון של הספרייה. השעה הייתה שבע בדיוק. לא היה לי כוח להתחיל להתארגן וללכת לבית הספר. אוי אני אפילו אוכל לשכנע את אמא להישאר בבית בגלל הצינון.
בעצם, לא נראה לי שזאת אפשרות בכלל…
אמא השביעה אותי בתחילת שנה שלא אשאר בבית, אלא אם כן אני גוססת. בגלל שבשנה שעברה הייתי בבית במשך יומיים- שלושה לפחות פעמיים בחודש. שזה הרבה. אני חושבת…
התעטשתי עוד פעמיים ברצף, וניגבתי את אפי האדום בשרוול הארוך של הפיג'מה. הכנסתי במהירות את כפות רגליי החשופות אל תוך נעלי הבית הפרוותיות, מסרבת להשאיר אותן חשופות לקור המקפיא ששרר בחדר. ובגרירת רגליים רעשנית התנודדתי בעצלנות לחדר האמבטיה.
נשענתי על דלפק השיש הקריר, והרמתי את מבטי אל המראה הגדולה שתלויה על הקיר.
סימן שינה גדול ואדום היה מרוח על הצד השמאלי של הפנים שלי. השיער החום והכהה שלי היה פרוע ולא מסורק, אבל נראה טוב. לעומת הרבה בנות אחרות, אני אוהבת איך השיער שלי נראה בבוקר, אחרי השינה. השיער שלי דווקא נראה יחסית בסדר. בעיקר מכיוון שבמהלך היום השיער השורר שלי מושפע באופן מחריד מהלחות של הארץ ומקבל צורת קרזול בשערות הקצרות יותר משאר השיער. וזה נראה פשוט מזעזע.
תחבתי קבוצת שיער אל מאחורי האוזן. העיניים החומות שלי נראו קצת מוזרות. הסתכלתי על העפעפיים שלי. הם היו אדומות וקצת נפוחות, כאילו שפשפתי אותם ברצחנות, או שבכיתי חודשים שלמים. האם שלי היה ורדרד, כמעט אדום.
"אני לא מבינה מה יש לאופיר המפגר הזה." המחשבה עלתה פתאום משום מקום. "הרי, אני לא נראית רע כל כך…" בחנתי שוב את פרצופי. פעם מימין, פעם משמאל. ושוב מימין. חייכתי, שזווית פי מתרוממת לכיוון ימין. הגומה הנעלמת הופיעה, כאילו הציצה לראות מי מטריח אותה, ונעלמה יחד עם החיוך.
שטפתי את פני, וצחצחתי שיניים. מתארת לעצמי שלא הרבה ילדים יגיעו היום לבית הספר. לא הרבה חוגגים סילבסטר בדרך כלל, וזה גם לא יום מיוחד שיש לו יום חופש, אבל מדי פעם כמה ילדים לא מגיעים ביום שאחרי. עכשיו, אחרי המסיבה של אתמול, תהיתי עם בכלל מישהו יגיע היום (חוץ מתומר, כמובן), ואם שווה לי להטריח את עצמי עד לבית הספר, כדי לגלות (לא כל כך מופתעת…) שאני לבד בכיתה, ולחזור את הדרך מבית הספר לבית חזרה, לבד. בגשם.
נאנחתי וחזרתי לחדר, מתפשטת ולובשת מעל לגופייה הלבנה הארוכה את הקפוצ'ון התכול של בית הספר. הסטתי את הוילון. הרחוב היה כמעט ריק, חוץ מכמה מכוניות של השכנים, ומכוניות שחנו מול גן הילדים שמול הבית שלנו. הורים אוחזים בידיהם של ילדיהם ובמטריות דילגו בין השלוליות, מזדרזים להיכנס אל תוך הגן, ומשתדלים להירטב כמה שפחות מהגשם הקל שירד.
הזזתי את זגוגית החלון כדי שיפתח. הוצאתי את פני מהחדר החם, דרך החלון. האוויר הקר ניתך בפני והביא עימו ריח של אדמה רטובה. שאפתי את האוויר ונאנחתי, סוגרת את החלון ויוצאת מהחדר, בעודי מושיטה יד את הילקוט המרוט שהיה זרוק ליד הדלת, וזורקת אותו על כתפי ברישול.
דילגתי במדרגות שתיים-שתיים ונחתי על הרצפה בחבטה, שגרמה לחתולה השמנמנה שלי, פמלה (כן, אני יודעת, זה שם מוזר לחתולה, אבל קיבלנו אותה כשרפאל היה בן שלוש עשרה, ואז הוא היה לגמרי בקטע של פמלה אנדרסון אז הוא התעקש לקרוא לה ככה… לכו תבינו בנים מתבגרים…), לזקוף את אוזניה לכיווני ולילל ברוגז על כך שהערתי אותה.
"או.." אמרתי והרמתי אותה. היא התפתלה בין ידי עד שמצאה תנוחה נוחה להתכרבל בה בחיקי. "סליחה פמפף, אני חייבת לזוז."
"תורידי אותה, הקפוצ'ון שלך יהיה לבן מהשערות שלה!" צעקה לי אמא מהמטבח. הורדתי את פמלה לרצפה, כשהיא חומקת מזרועותיי ונוחתת על הרצפה בכבדות, ונעמדתי ליד אמי.
היא בדיוק סיימה לעטוף לי את הסנדוויץ' ותחבה לי אותו ליד.
"תזדרזי, אני צריכה להיות מוקדם היום בעבודה," הפטירה וצעדה בזריזות אל התיק שלה כדי להכניס את הסנדוויץ' שלה.
הכנסתי את הכריך ואת בקבוק המים שעמד על דלפק השיש הצמוד לקיר לתיק וסירקתי את שערי במהירות עם אחד המסרקים שהיו זרוקים על השולחן בפינת האוכל.
אמא כבר עמדה ליד הדלת, מחזיקה מטריה ביד ואת המעיל שלי בידה השניה. "נו, נו, קדימה!"
חמקתי החוצה, שולפת מידה את המעיל שלי, ומניחה את הברדס על ראשי כדי להתגונן מהטיפות הקרות. אמא הזדרזה להגיע אל המכונית ולפתוח אותה. כשנכנסתי למכונית החמימה שמתי לב שהאוטו ריק מידי. "איפה רפאל?" שאלתי, טורקת את דלת המכונית בצד שלי ומותחת את החגורה.
"הוא התלונן מוקדם יותר שכואב לו הגרון, ונשאר בבית," ענתה אמא והביטה דרך המראה לכביש שמאחורינו, יוצאת בקלות מהחנייה.
הורדתי את התיק מעל גבי והנחתי אותו על המושב לצידי, מתרווחת על המשענת המושב שלי. הבטתי על שעון המכונית שזהר לעומת האפלולית ששררה החוץ. "הקדמנו," אמרתי. "מה אני אעשה בכיתה כל כך מוקדם?"
"תפסיקי להתלונן," הפטירה לעברי אמא, "זה עדיף מאשר לרוץ לאוטובוס בחמש הדקות האחרונות בגשם ובקור הזה." היא התעסקה עם הרדיו והשמיעה את השיר שאנחנו אוהבות.
"מי צריך אוטובוס כשגרים במרחק חמש דקות מהבית?"
אמא רק הביטה בי דרך המראה במבט המעצבן הזה שלה שאומר: "לא כדאי לך להתעסק איתי עכשיו!" וחזרה להסתכל על הכביש.

***

נכנסתי לכיתה. היא הייתה ריקה, וחשוכה. מעט אור אפלולי חדר דרך הוילונות המרופטים שמכסים את החלונות הגדולים המתפרסים לאורך כל הקיר השמאלי בכיתה. הדלקתי את האורות וגררתי את הרגליים אל הכיסא. הוצאתי את הפלאפון מהכיס של הג'ינס וסימסתי לנוי.
"נוי??"
היא החזירה לי תשובה מהירה, "מי ער בשעה כזאת בכלל?!"
"מה?! את צוחקת עלי?? אני בכיתה!"
"אוי עלובה…" היא סימסה. אחרי שתי דקות של שקט הטלפון צפצף שוב, "את רצינית, את בכיתה?"
"כן…"
שלחתי והשענתי את לחיי על כף ידי, בוהה במסך הפלאפון, מחכה לתשובה של נוי.
"אף אחד לא בא היום גם ככה. מה תעשי שם?"
נאנחתי וכתבתי, "אמא"
לא הייתי צריכה לפרט יותר, כי אחרי פחות משניה הטלפון צפצף, "צפוי."
חייכתי וכתבתי לה, "לא בא לך לקפוץ לכאן? מקסימום נחזור אלי ונשתה שוקו ונראה טלויזיה או משהו…"
אחרי דקה היא כתבה חזרה, "אז את לא כועסת עלי?"
בהיתי במשפט שכתבה. בהיתי וניסיתי להיזכר למה. כשנזכרתי, כיווצתי את גבותיי בזעף וכתבתי לה במהירות, כועסת ולא סתם כועסת. תכננתי להביא אותך אלי הביתה כדי להרוג אותך."
אחרי שניה היא שלחה לי, "חחחח… אני בדרך אלייך! אל תזוזי!!"
גלגלתי עיניים וכיביתי את מסך הפלאפון, משעינה את מצחי על השולחן הקר.
ייקח לנוי לפחות עשר דקות לבוא לכאן, שלא נדבר על הזמן שבו היא תתארגן, ככה שהיא תספיק לבוא רק בסוף השעה השניה לפחות.
צעדים שקטים נשמעו במעומעם. לא היה לי כוח להרים את הראש, אז רק סובבתי אותי מעט לצד כדי להציץ מי בא. תומר תפס את מבטי והגביר את מהירות הליכתו אלי, מניח את תיקו על גב הכיסא, ונשען עליו בכבדות.
אחרי כמה דקות של שתיקה אמר, "מה הקטע שלך?"
"שום קטע…" אמרתי והחזרתי את ראשי בין ידי, מצמידה את המצח על השולחן.
"ממש…" נחר תומר, והשעין את לחיו על כף ידו. יכולתי ממש להרגיש את עיניו חודרות דרכי, וגורמות לעורי לעקצץ.
"למה ברחת אתמול?" שאל.
"לא ברחתי," אמרתי, וסובבתי את פני אליו.
"ממש," אמר, "נראית כאילו את בורחת משד."
"לא משד. רק מנוי," אמרתי והתרוממתי, נשענת באנחה על גב הכיסא. מתחתי את זרועותיי קדימה ופיהקתי.
"אז את לא מתכוונת לספר?" שאל, אחרי שתיקה ארוכה. "לספר מה?" שאלתי.
"מה היה החובה שלך אתמול…" אמר. "מה?" שאלתי, תוך כדי החנקת פיהוק, "היא לא סיפרה לכם?"
"לא," ענה תומר, "היא אמרה שהיא הבטיחה לך…"
נאנחתי בהקלה. כנראה בקול רם מדי. "למה, זה היה עד כדי כך נורא?"
"מאוד…" אמרתי, וחזרתי להשעין את לחיי על כף ידי, בוהה בחלל הכיתה הריק חוץ ממני ומתומר.
"למה את כאן?" שאל תומר פתאום. "מ-מה?" שאלתי. "שאלתי, למה את פה? בבצפר? אחרי מסיבת סילבסטר?"
"אני? למה אתה פה?" שאלתי, ומיד עניתי, "אוה כן, שחכתי שאתה חרשן כזה…"
תומר הזעיף את פניו אלי, ואני חייכתי בתגובה.
"אני לא חושבת שעוד מישהו צריך לבוא," אמרתי, "אולי חוץ מנוי. סימסתי לה קודם שתבוא. שחכתי שאתה אמור להפיג את השעמום כשתבוא." תומר הזעיף את פניו שוב וחרץ לי לשון.
גיחכתי וחזרתי לבהות במסך הפלאפון.
הדלת נפתחה ברעש ונוי קפצה פנימה, שערה הבהיר והגלי פרוע, והחולצה הקצרה שמתחת לקפוצ'ון הפתוח שלה מקומטת מעט.
"וואו, מה קרה לך?" שאלתי אותה. תומר הפנה את מבטו ממני אליה, וצחק בקול. נוי נעמדה בינינו, סוטרת קלות לתומר, והתיישבה על קצה שולחני.
"לא היה לי זמן להתארגן," אמרה, וסירקה בקושי את קצוות השיער שלה באצבעותיה.
היא סרקה את הכיתה במבטה, וחזרה להביט בי, "אמרתי לך שאף אחד לא יבוא," ואז נעצה מבט בתומר, "חוץ ממנו. אבל זה היה צפוי."
תומר העביר את מבטו ממנה אלי, שוב אל נוי ואז הפנה את גבו אלינו, בוהה בדלת הסגורה.
"מה יש לו?" שאלה נוי. "אני יודעת? תתעלמי…" חייכתי אל גבו של תומר.
נוי הסתובבה אלי, כך שכל גופה היה מופנה אלי, ונטלה את ידי. "גילי, אני כל כך כל כך כל כך מצטערת!"
שחררתי את ידי מידיה ותחבתי אותן לכיסיי. "די, עזבי את זה."
"לא, ברצינות. סליחה." תומר הסתובב אלינו, מביט בי במבט עוקצני, והשעין את ראשו על כף ידו, כאילו מחכה להסבר מאיתנו.
"למה אתה מחכה?" שאלה אותו נוי. תומר הרים את כתפיו, והעביר את מבטו אלי, חושב שיש לו סיכוי טוב יותר ממני.
"היית מת!" הפטרתי לכיוונו והסבתי את מבטי אל נוי.
"באמת הייתי מטומטמת. בבקשה סלי…" –"טוב, די עם זה!" לחשתי לה, וסימנתי לה לכיוון דלת הכיתה, שנפתחה שוב. אל הכיתה נכנסו איתי ורון, שרים בזיופים יחד עם הלהקה האהובה עליהם. רוק כבד, זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו כדי להשתיק את נוי. תודה לכם, רון ואיתי!
רון הוריד את הכובע גרב השחור שלו מהראש, שהיה ספוג במים, וזרק אותו על השולחן שלו שבקצה הכיתה, מנסה להתגונן מאיתי שניער את תלתליו כמו כלב רטוב, והשפריץ על רון את כל טיפות הגשם. רון מיקד את מבטו בנו וקיפץ אל תומר בצעדי הכדורסלן שלו, שהיו ענקיים כל כך שהספיקו לו שלושה צעדים וחצי כדי להגיע מקצה הכיתה עד אלינו, החנונים שבשורה הראשונה.
הוא הבזיק לכיוונה של נוי ולכיווני חיוך והתחיל לדבר עם תומר על המשחק שהיה אתמול.
נוי הבזיקה אלי חיוך מתגרה וקרצה. אז אוקיי, הינה אני מודה. יכול להיות שהייתי טיפ טיפונת דלוקה על רון בתחילת כיתה ז', ועוד ממש קצת בסוף כיתה ח', אבל התגברתי עליו מאז. נכון, לא היה בינינו כלום (למרות כל המבטים שעליהם סיפרתי לנוי ולירדן ולמרות שהן התנגדו בתוקף לכך שיכול להיות שגם הוא קצת קצת קצת דלוק עלי), אבל בכל מקרה, חוץ מזה- כלום.
הדרך שבה הכרתי את רון הייתה הזויה לחלוטין. בחופש הגדול שלפני כיתה ז', אמא שלי הכריחה אותי לדבר עם תומר ולקבוע איתו שנשב ביחד בגלל שהיא לא ממש סומכת על התפקוד השוטף שלי בכיתה כשאני יושבת ליד נוי או ירדן, ובגלל זה היא החליטה שאני צריכה לשבת ליד תומר החננה. אז באחד הערבים שיצאנו כל החברה מהיסודי ביחד, הלכתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשבת לידי. כמובן שהוא צחק עלי בקול גדול, אבל לפחות היה לו תירוץ טוב למה לנפנף אותי. הוא אמר לי שהוא יושב ליד ילד שההורים שלו חברי משפחה שלהם, ושהוא גם יהיה איתנו באותה כיתה. בהתחלה לא האמנתי, וכשהוא הצביע על אותו הילד ממש צחקתי לו מול הפרצוף, אבל כנראה שהוא לא ממש צחק עלי. טוב, האמת שלא ממש ראיתי את רון אז באותו הרגע, וגם לא הכרתי אותו כי הוא לא היה איתנו באותו בית ספר. אחרי כמה דקות, הבנים החליטו שהם רוצים לשחק כדורסל במגרש הריק שהיה ליד הפארק שהיינו בו, ואנחנו, הבנות, סתם ישבו על הספסלים הרעועים שליד המגרש, וצחקנו. אני ישבתי עם נוי וירדן עד שרון הגאון העיף את הכדור קצת רחוק מדי מהסל והוא פגע בי. בראש. הוא רץ אלי, כשהוא לוקח את הכדור מירדן שהחזיקה בו, ומנסה לבחון את המכה שקיבלתי. רק שחבל שלא ממש ראיתי שזה הוא, כי התחלתי לקלל קצת יותר ממה שהיה רצוי לקלל לידו, עד כדי כך שהפסקתי רק כשירדן בעטה לי חזק ברגל. רק אז ראיתי אותו. אותו, ואת תומר שהסתכל עלינו והתפוצץ מצחוק בקצה השני של המגרש. ככה פחות או יותר אני מוצאת את החברים שלי.

התנערתי מהזיכרון המתוק הזה והקשבתי לשיחה.
"מה אתם עושים פה בכלל?" שאלה נוי.
"אמא של רון איימה עליו שאם הוא לא ילך היום לבצפר היא לא תקנה לו את הבוקסר שהוא רצה," צחק איתי בצחוק הפרוע שלו. רון נתן לו בוקס חלש בכתף ורטן לעצמו. "בשביל מה הבוקסר? את מי אתה רוצה להרשים?" שאל תומר וצחק יחד עם איתי, כשהוא קורץ לו.
"חה חה! יופי, עכשיו אתם מוכנים לשתוק?" שאל בקול זעוף ושילב את ידיו ברוגז.
"אל תתבייש רון, זה כולה בוקסר," צחקה נוי.
"כן, בוקסר חצי שקוף," רעם איתי, וגרם לכולנו לצחוק שוב.
"יופי." רטן רון והזעיף את פניו אלינו.
"אם אנחנו כבר צוחקים, אולי עכשיו תגלי לנו מה נוי אמרה לך אתמול," אמר תומר והביט בי בחיוך זדוני ומתגרה. מניאק.
"מה? איזה סוד?" שאל איתי, מנסה להירגע מהצחוק שתקף אותו, וגרם לו לשהק כמו שיכור.
"שום סוד." הבזקתי לעברו שלח תומר מבט רצחני, ובעטתי ברגל הפצועה שלו חזק. הוא החניק צווחה ושפשף את רגלו בכאב.
"משוגעת!" צרח.
חייכתי אליו חיוך תמים.
הוא נעצר והתרומם במהרה, בעיניו זיק של שובבות אוי, אני שונאת כשזה קורה!
"שום סוד? זה ממש לא היה שום דבר!" קרא, "את ברחת אחר כך כמו משוגעת הביתה!"
רון ואיתי הביטו בי בתחנונים, מוכנים לשמוע כל סוד כמו שתי סבתות רכלניות.
"אין שום סוד!" אמרתי שוב, וחזרתי לבהות במסך הכבוי של הפלאפון שלי, מסובבת אותו בעזרת אצבעותיי על השולחן.
"אופיר זה לא שום דבר!" אמר תומר. "אופיר?" –"אופיר?" שאלו רון ואיתי יחד.
"אופיר?" שאלתי בתמימות. הרגשתי גל של חנק שעולה לי לגרון, ומונע ממני לדבר. או לנשום. זה כל כך הולך לעלות לך, תומר!
"מה? לא הייתה שם שום נשיקה?"