הסיפור של גילי – פרק 6

מיהרתי לצאת מהאולם, מאיצה בי שוב ושוב להזדרז. מדי פעם הבטתי אחורה, לוודא שהוא לא הולך אחרי. תהיתי אם אני צריכה לחזור אל נוי והאחרים, שבוודאי עוד מחכים לי. אבל אז הם בטח יירצו לדעת מה הייתה המשימה (אם נוי והפה הגדול שלה עוד לא סיפרה להם…) ואני אני אהיה חייבת לענות.
הפלאפון שלי רטט וצפצף. הודעה מנוי: "איפה את?"
נעצרתי, סמוך לעץ גדול שהסתיר אותי היטב. "חוזרת הביתה" סימסתי.
אחרי פחות מדקה הפלאפון צפצף שוב. "מה? למה?"
"נדבר יותר מאוחר…" שלחתי וסגרתי את הפלאפון.
"שיט, אמא!" מלמלתי בעצבנות, מתלבטת אם לפתוח את הפלאפון או לא. אמא ממש תכעס עלי אם אני אלך ברגל את כל הדרך את הבית בחושך, בשעה כמעט 11 בלילה. מצד שני, לא רציתי להסתכן בהודעות שנוי בטח מציפה אותי.
עמדתי מתחת לעץ הגדול עוד שתי דקות בערך, ככה בלי לעשות שום דבר מיוחד. סתם בוהה בחלל השחור שמולי, כשפתאום שמעתי צחקוק מוכר מימיני.
הפניתי את ראשי לכיוון ממנו נשמע הקול כדי להיטיב לשמוע.
קול הצחוק והמלמולים גבר מעט. התקדמתי לעברו.
"איך עכשיו?" שאל קול של נער, מוכר להפליא.
"יותר טוב…" לחש קול של נערה. שתיקה. עברתי את הקיר שאליו נצמדתי כדי להתקרב בשקט לזוג. הנערה נשענה על הקיר, צמוד אליה עמד נער, גבוה יותר, רוכן לעברה. הם צחקקו שוב.
הוא רכן ימינה, אל אוזנה, לוחש לה משהו. היא צחקקה וסובבה את פניו אליה. הם נראו לי בערך בני שבע עשרה, אולי אפילו שמונה עשרה. הנער נראה לי נורא מוכר. בעצם גם הנערה הייתה די מוכרת. הנער שינה מעט את תנוחתו לצידה, וגבו הואר באור הפלורסנט שהיה תלוי על הקיר, טיפה מעליהם. הוא לבש מין קפוצ'ון ירקרק להחריד, שנורא הזכיר לי את… לא! אלוהים, רק לא הוא!
הם התלחששו עוד קצת, והנער התקרב על פניה, ככה שיכולתי להבחין בפניו במעומעם. הם התנשקו. לעזאזל, הם באמת התנשקו מולי עכשיו?!
נעמדתי מולם, למרות שהם עדיין לא הבחינו בי. "אהמ!" כחכחתי בגרוני בכוונה. הנער סובב אחורה את ראשו במהירות בעוד הנערה הרימה את ראשה כדי להציץ בי מעבר לכתפו של הנער.
"רפאל?!"
–"גילי?!"
רפאל הוריד את ידיו במהירות המותנייה של הנערה, שהתבררה כנעמה, החברה של אח שלי.
"אוי. אלוהים. אדירים." אמרתי, טופחת לעצמי מכה הגונה על המצח. "מה נראה לך שאת עושה?!" הוא צווח עלי. "מה אני עושה? מה אתה עושה?!" צרחתי עליו חזרה.
"אוי, תעופי מפה כבר!" אמר וסידר את הקפוצ'ון הזוועתי הזה שלו, שהתקמט ממה-שזה-לא-יהיה-שקרה-עכשיו-בינו-לבין-נעמה.
אני לא מאמינה שראיתי את אח שלי מתמזמז עם מישהי. כאן. אפשר להגיד שברגע זה נהרסה לי הילדות.
"נו, עופי!" הוא קרא שוב.
"לא יכולה," אמרתי, "תסיע אותי הביתה."
רפאל הטיל את ראשו לאחור וצחק בקול. "את צוחקת עלי, נכון?,
"לא," אמרתי ושילבתי ידיים, "תחזיר אותי עכשיו!"
"לא." אמר וחזר אל נעמה. "את רק יכולה להתחפף מפה?" –"לא עד שתחזיר אותי הביתה…" אמרתי.
"מה הבעיה שלך ללכת לבד?" אמר וגלגל עיניים כמו מפגר. "אמא." אמרתי.
"וזה ממש מעניין אותי…" אמר, והשעין את ידו על הקיר, מעל כתפה של נעמה.
"בסדר," אמרתי, "איך שאתה רוצה."
"סופסוף הבנת…" אמר וסובב את גבו אלי.
התחלתי ללכת משם, קוראת מאחורי כתפי, "אה, אתה זוכר איזה פוטוגני נראית אז, כשצילמתי אותך?" הוא קפא והסתובב לכיווני מהר, כמעט מעיף את נעמה כמו פורפרה.
"מה. את. אמרת?"
"שאלתי אם אתה זוכר את התמונות האלה, שצילמתי אותך אז?" חזרתי שוב, מורחת על פרצופי חיוך תמים, "אתה יודע כמה מוצלחות הן יצאו. אני בטוחה שהילדים בשכבה שלך ממש יתלהבו ממנה."
"מה?!"
"אה, וכבר הזכרתי את זה שאחות של ירדן זאת תמר? מהכיתה שלך?"
באותו רגע רפאל ממש דהר לעברי, אוחז בחוזקה בפרק ידי וגרר אותי למכונית שלו. אני אוהבת להשתמש בנשק יום הדין הזה.
לפני שנה אני ורפאל התערבנו מי יצליח לקבל הכי פחות נשיקות-דודות-רטובות-מדי בראש השנה. כמובן שאני ניצחתי (למרות שאני יותר חמודה ממנו,) ורפאל היה צריך לעשות את "מתנת המפסיד" הקבועה שלנו (שעד אז לא ממש יצאה לאור…).
רפאל היה צריך להצטלם כשהוא לבוש באחת משמלות האירועים הנוצצות (מידי) של אמא שלי, כשהוא מאופר ונועל נעלי עקב. הוא הכריח אותי לצלם רק תמונה אחת כזאת (למרות שקבענו שלושה), אבל בכל מקרה, הספקתי לצלם ממנה מספיק עותקים כדי שכל תלמיד בכל ביתה ספר יוכל לקבל תמונה כזאת של רפאל הפוטוגני.
ולגבי תמר, אחותה של ירדן, רפאל פשוט פוחד ממנה פחד מוות. היא תלמידה חרשנית ברמות שלומדת איתו בכיתה מהחטיבה בערך. היא נציגת מועצת התלמידים בכיתה והיא די מקובלת, ככה שהיא מניפה כל חנון שניכר בדרכה או סתם כאלה שמעצבנים אותה על האצבע הקטנה שלי. ומה זה בשבילה לעשות טובה קטנטונת של החברה הטובה של אחותה כדי להביך את הנער הכי "נחשק" (אני לא מאמינה שאמרתי את זה כרגע…) בשכבה שלהם?
נעצרנו מול המכונית שלו. הוא פתח אותה ומיהר לצד הנהג. "מכשפה."
"תודה," אמרתי ומרחתי על פני חיוך תמים של אני-האחות-הכי-טובה-בעולם, ונכנסתי למכונית, לצידו.
"למה לא התקשרת לאמא שתבוא לאסוף אותך?" רטן רפאל, ולחץ על דוושת הגז.
"ככה," עניתי כמעט מיד, "לא עניינך."
הוא הביט בי. "פחח… ממש…" וחזר להביט על הכביש הריק.
תוך שתי דקות הגענו לבית. הוא עצר. "את גם מתכוונת לצאת?" שאל באי סבלנות, מביט כל הזמן בשעון שעל מפרק ידו. לא רציתי לצאת. רציתי להישאר כאן, באוטו, עם החום שפלט המזגן ולא לחשוב יותר. על שום דבר. רפאל הביט בי במבט רצחני.
"בסדר, בסדר, יצאתי!" אמרתי ופתחתי את דלת המכונית. האוויר בחוץ היה מקפיא. "נו, קדימה!" זירז אותי רפאל.
יצאתי מהמכונית וסגרתי מאחורי את הדלת. פתחתי את דלת השער שלנו, כשרפאל קרא לי מאחורי.
"הי, גילי." הסתובבתי אליו.
"את בסדר?" הקול שלו הפך מהנער-המעצבן-שכל-הבנות-חולות-עליו-כי-הוא-אח-גדול-מניאק-כזה לקול האבהי (המפחיד למדי) הזה שיש לו (משום מה…)
"מה? כן, בטח." אמרתי.
"את בטוחה?" שאל שוב, רומז לי בעיניו שהוא תפס אותי ושאין מצב שאני לא מספרת לו.
"למה את חושב?"
"כי את חיכית למסיבה הזאת כל כך הרבה, ואת כבר בבית ב-11 בלילה," אמר והביט שוב בשעונו, כאילו מאמת את השעה המוקדמת. "ואת אפילו בלי אחת הסתומות שלך." הוא מרח חיוך של אח-גדול-וסופר-מניאק על הפרצוף שלו.
"נורא מצחיק…" אמרתי ונכנסתי לחצר. שמעתי את המנוע מתחיל לפעול שוב, ובמהירות המכונית הכחולה של רפאל נעלמה מאחורי הרחוב, דוהרת חזרה לבית הספר.
נכנסתי לבית בשקט, מנסה להנמיך פרופיל עד לחדר כדי שאמא לא תשים לב שכבר הגעתי ותתחיל לשאול אותי שאלות.
סגרתי את דלת חדרי מאחורי בשקט, והשתטחתי על המיטה הרכה והחמימה שלי. אני לא מאמינה שעשיתי את זה. אני לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה! לעזאזל!
אני באמת נישקתי עכשיו את… את אופיר?!
האויב המושבע שלי מאמצע כיתה ז'?
הילד המתוק והביישן שאמא שלי הכירה לי אותו בסוף כיתה ו' שתפס עלי תחת בכיתה ז'?
הילד שמירר לי את החיים מהחטיבה?
הילד שאני הכי שונאת בעולם? סליחה, ביקום כולו?!
איך יכולתי לבגוד באמון שלי ככה? רק בשביל נוי הכלבה הזאת…
אני ילדה פשוט מתוסבכת!
החלקתי את לשוני על שפתי התחתונה. הייתי יכולה להישבע שהטעם שלו עוד על השפתיים שלי. מתוק כל כך, יותר טוב משוקולד הכי טעים שיש בעולם.
חם ונעים כל כך. שמשאיר טעם של עוד…
אוייאלוהיםאדירים. תהרגו אותי וזהו!
העזתי לפתוח את הפלאפון שעד עכשיו היה כבוי. וכמו שחשבתי: חמישה אס.אמ.אסים מנוי, שלושה מירדן, שתי שיחת שלא נענו מנוי וארבע מירדן, ואפילו שיחה אחת שלא נענתה מתומר. וואו. יכול להיות שהוא באמת דאג לי?
קראתי את ההודעות מנוי.
"גילי, תעני לי בבקשה…"
"גילי?"
"גילי, את עד פה?"
"גילי, אני ממש ממש מצטערת.. בבקשה תעני לי!"
"סורי שהייתי כלבה. רק תעני לי, בבקשה?"
עברתי לקרוא את ההודעות מירדן.
"גילי איפה את?"
"גילצ'יק?" (אני שונאת שהיא קוראת לי ככה… והיא עוד מצפה שאני אענה לה?!)
"גילי, אני לא יודעת מה קרה, כי נוי לא סיפרה לנו, אבל אנחנו יודעים שאת כועסת. בבקשה, תעני?"
קראתי את ההודעות הקודמות שהיא שלחה לי, ואני שלחתי לה. גיחכתי מכמה מהן. רובן היו על דניאל שהיא הייתה דלוקה עליו כבר מכיתה ח'.
כמו למשל: "חחח… תשמעי קטע! היום דניאל ממש חייך אלי!"
נענעתי בראשי, כשחיוך על פני, נזכרת עד כמה אובססיבית היא הייתה כלפיו בחטיבה. המשכתי לקרוא את ההודעות שלה, ושל נוי, ואפילו של תומר (שרובן היו בסגנון- "גילי, את יכולה בבקשה לעזור לי בשיעורים?"). ואז נתקלתי בזה. אפילו השם שלו עשה לי צמרמורת (עד כמה שזה נשמע קיטשי…).
אופיר. מתי בדיוק סימסתי לו?
פתחתי את ההודעות שלו. הייתה שם רק הודעה אחת מימני, ואחת שלו. שלי הייתה הראשונה.
"לילה טוב אהובי! זאת גילי ♥" הזדעזעתי. מה?!
בדקתי את התאריך שליחה של ההודעה הזוועתית הזאת. ה-22/4/2009.
ואז נזכרתי. זה היה בכיתה ז'. המורה המכשפה שלנו לאנגלית הטילה עלינו משימה מפלצתית- להכין סרטון ליוטיוב שבו נלמד כמו המורים הפרטיים ששולחים את עצמם מצולמים כשהם מסבירים את החומר. היא אמרה לנו ללמד את החומר שלמדנו בתחילת המחצית השניה. בדיוק באותו יום הייתי אצל ירדן, כי עבדנו ביחד על העבודה הזאת. כשסיימנו להכין את השלטים שעליהם נציג, התבטלנו סתם על המיטה הגדולה שלה מול הטלויזיה והרצנו את "חברים" בממיר המקליט שלה.
בדיוק אז ריכלנו על אופיר (שזכה לפדיחה רצינית בשיעור מדעים מול כל הכיתה). היא שאלה אותי אם היא זוכרת נכון ושיש לי את המספר פלאפון שלו.
אמרתי לה שכן, והראיתי לה את הפלאפון שלי, כשהמספר שלו על הצג.
"היא מלמלה "יופי" קטן וחטפה את הפלאפון מידי, יוצאת מהחדר מהר ונעלה אותי מבחוץ.
התחננתי לה שתחזיר לי את הפלאפון ושלא תעשה כלום, ושתוציא אותי כבר.
אחרי דקה וחצי היא פתחה את המנעול ונכנסה לחדר, שלווה ומצחקקת. היא זרקה את הפלאפון על המיטה לצידה כשהשתרעה עליה, ואני רצתי לקחת אותו לפני שהיא תיזכר בעוד משהו ותיקח לי אותו שוב.
הדלקתי אותי מהר, לראות מי היא עוללה וכמעט שהתעלפתי.
היא סימסה לו. לאופיר. "לילה טוב אהובי! זאת גילי ♥"
לא הפסקתי לצרוח עליה חצי שעה בערך עד שהפלאפון צפצף והיא נעמדה במהירות לידי, לראות מי שלח לי הודעה.
זה היה אופיר.
הוא ענה לי: "מצחיקה…"
יכולתי ממש לשמוע אותו אומר את זה, ושתינו התפוצצנו מצחוק.
לנוכח הזיכרון הדבילי הזה צחקקתי כמו מעודדת מתלהבת שהחתיך של קבוצת הכדורסל קורץ לה בסוף המשחק.
כמובן שהחמור הזה לא סתם את הפה על התעלול המפגר הזה. עד היום אני לא בדיוק יודעת אם הוא יודע שזאת לא באמת אני (למרות שאמרתי לו את זה אלף ואחת פעמים בערך…), אבל גם אם הוא ידע או לא, הוא רץ להגיד את זה לאמא שלו.
טוב, לא בדיוק רץ, אלא אמא שלו עוד פעם השתמשה מולו בתירוץ של- "למה גילי כן ואתה לא…" המוכר שלה, ואז הוא היה חייב להראות לה את זה, כדי שתחשוב שאני לא כזאת מושלמת כמו שהיא אומרת. (לא שהוא אמר שזה מה שקרה, אבל אמא שלי סיפקה לי את המידע המאוד נחוץ הזה, ומאז אני פשוט מתעבת אותו יותר ממה שתיעבתי עד אז…).
רגע. כשאני חושבת על זה עכשיו, הוא גם יכול להגיד לאמא שלו על… על הנשיקה…
אוי אלוהים… אני לא מאמינה שזה קורה לי!