הסיפור של גילי – פרק 4

"תגידי, את השתגעת?!" שאלה נוי והושיבה אותי לצידה. ירדן נחתה על המושב שמולי. "אשמתי?" –"אשמתך?!" אמרה, "מילא, הם שפכו עליך את המילקשייקים. אם לא היית עושה משהו אז היו כבר מפנים אותם! אבל לא, את היית חייבת לרדוף אחרי המשוגע הזה!" אמרה והסתובבה לכיוון החלון, מפנה את גבה אליי.
"נוי…" התחננתי, "נו… אל תהי ככה!"
נוי הבזיקה לעברי מבט עצבני והסתובבה אל ירדן, "לא משנה…" אמרה, "עכשיו אנחנו צריכות ללכת עד המרכז כדי לקנות נעליים, בזכות מישהי פה…" אמרה ונעצה בי מבט שלא היה מבייש אפילו נציג בחיר בחיזבאללה.
"אני?" שאלתי בתמימות. על פניה של ירדן נמתח חיוך, ואילו פניה של נוי נשארו רציניות. "מה?" שאלתי, "את ראית מה הם עשו!" נוי רק הסתובבה שוב לכיוון החלון.
אחרי חמש דקות של שתיקה הנייד של ירדן צלצל, וקולו של ג'סטין ביבר (לפעמים אין לי מושג מה אני עושה איתה…) התנגן וגרם לה לקפוץ מהפתעה.
"דניאל!" היא צייצה ומיהרה לענות. "אוי…" –"אוי" אמרנו נוי ואני ביחד. היא סימנה לנו באצבעה "רק רגע", והלכה להתיישב באחד המושבים האחוריים.

**אחרי שלוש דקות שנראו כמו נצח…**

"אתן לא תאמינו מי זה היה!" קשקשה ירדן.
"דניאל?" שאלה בלגלוג נוי. "הא… מצחיקה…" היא אמרה והזעיפה פנים, "וכן, זה היה הוא!" –"כמה מפתיע…" מלמלתי וגלגלתי עיניים.
"ב-כל מקרה…" המשיכה ירדן, "הוא שאל אם הוא יכול להזמין אותי למסיבת הסילבסטר…" אמרה, וחיוך דבילי נמתח על שפתיה.
"ואמרת לו לא, נכון?!" שאלה-קראה נוי.
"אהמ.. לא… דווקא עניתי לו שכן, ושאני אשמח ללכת איתו…" –"אוי אלוהים…" נאנחה נוי והשעינה את מצחה על כף ידה בייאוש. לפעמים ירדן היא סופר מתוקה ויש לה אחלה עצות לגבי בנים. אבל כזה מדובר בדניאל- איכשהו, הכל נשכח…
"טוב, יאללה, בואו נרד." אמרתי וקמתי. נוי וירדן הלכו אחרי ואיך שיצאנו מהאוטובוס החמים, האוויר הקר הכה בנו.
הרמתי את כובע הקפוצ'ון שלי, והלכתי אחרי ירדן ונוי שממש דהרו אל עבר מרכז הקניות הגדול. "חסר לך שמוציאים אותנו גם מפה!" סיננה נוי. "אל תדאגי. אני בטוחה שאין לאופיר מה לחפש פה…" אמרתי.

***

אחרי שלוש כוסות שוקו, שישה קרואסונים חמים ומפוצצים בשוקולד נמס וחם, וכמובן שלוש כוסות מילקשייק (כפיצוי…) היינו מוכנות להתחיל את מסע-קניות-הנעליים שלנו. מה שהתברר כהצלחה אחרי שלוש זוגות לנוי, זוג אחד בשבילי ועוד כוס שוקו לירדן, שאמרה שהיא הייתה מוכנה לדייט שלה עם דניאל ובמקום זה היא הולכת למסיבה, כך שזה מתקזז. פחות או יותר…
כל מה שנותר עכשיו הוא לחכות למסיבה.
ולפגישה המביכה עם אופיר מחר…

***

למחרת בבוקר מיהרתי לבית הספר, מקווה להגיע מוקדם כדי להספיק את שיעורי הבית בהבעה לפני שאופיר יבוא. נכנסתי לשכבה. האור בכיתה שלנו היה כבוי. "יש!" קראתי. הקול שלי הדהד בחלל השכבה. על הקירות נתלו ציורים מפנדה וצבעי גואש של תלמידים, בתקופה שעוד הייתה מגמת אומנות. תקנון "זהירות ברשת" היה תלוי על הקיר שליד הכניסה הרחבה, כתוב בלורד שחור על גבי דפים גדולים וזוהרים להחריד. ירדתי במהירות במדרגות המובילות אל הכיתה שלי, י'3. פתחתי את דלת הכיתה. כמעט שצהלתי שוב עד שהבחנתי בשערו השחור והמבריק של אופיר. ראשו היה שעון על ידיו, כשלחיו על השולחן. הוא ישב בשקט, ולא עשה כלום. 'יכול להיות שהוא ישן?' חשבתי. 'לא…'
התקדמתי לעברו בשקט. אני די מיומנת בזה. בכל זאת, שנים של ניסיון בחדירה לחדר של אחי הגדול (והמאיים) רפאל, בשעות הלילה המאוחרות. אין לי מושג איך הוא עושה את זה, אבל כל פעם הוא תופס אותי מחדש…
עמדתי מעליו. הוא עדיין לא שם לב. 'אמ… נתעלל בו קצת…' חשבתי וחייכתי. משכתי בשערו החלק באצבעותיי. בהתחלה בעדינות, ואז חזק. "אייה!!" קרא והרים את ראשו במהירות. התכופפתי כך שפני יהיו מול פניו וחייכתי חיוך מנצח. "מה קרה? הערתי אותך?" "תעזבי אותי מפגרת!" אמר וניסה לפתוח את אצבעותיי הקפוצות סביב שערותיו. "אתה יודע," אמרתי, "השיער שלך נעים. בעצם, ממש נעים. באיזה מרכך אתה משתמש?" –"תעזבי אותי, חולת נפש!" אמר וניער את ראשו. "תירגע, חמור" אמרתי ושחררתי מעט את אחיזתי בשערותיו. "מה את רוצה?" שאל וניסה לשחרר את שערותיו לגמרי מאחיזתי. "נקמה…" לחשתי בקול מרושע וכיווצתי את עיני. "מצחיקה…" לגלג. "מה אמרת?" שאלתי מצחקקת וחיזקתי את אחיזתי בשערותיו. "די! איה, תעזבי אותי כבר! משוגעת!!" קרא. שחררתי את אחיזתי בפתאומיות, והוא נזרק אחורה ופגע במשענת בחוזקה. צחקתי. "מה מצחיק אותך מפלצת?!" שאל ושפשף את קרקפתו בכאב. "הטמטום שלך…" אמרתי, ופתחתי את רוכסן התיק. "הוא די גדול לחמוק קטן כמוך, לא?"
אופיר הזעיף פנים והמשיך לשפשף את ראשו.
"עכשיו תסתום ותן לי לסיים שיעורים." הנחתי את ספר הבעה ואת המחברת בחבטה קולנית על השולחן והתיישבתי על הכיסא.
"מה, עוד פעם לא עשית שיעורים?" שאל וחייך חיוך זדוני.
"לא…" אמרתי, "אני רק… משלימה כמה שאלות שלא הבנתי, ו.. הי!!"
אופיר לקח את המחברת שלי וקם, רץ לקצה הכיתה ונעצר. "ו… להשלים כמה שאלות זה נקרא להשלים את כל עשרה העמודים, נכון?" רצתי אליו וניסתי לחטוף מידיו את המחברת. הוא הרים אותה גבוה ונפנף בה מעלי. "את לא תצליחי ברקוביץ'… את יודעת את זה, תפסיקי לנסות, את סתם מבזבזת הרבה אנרגיה…" אמר וחייך חיוך ניצחון.
"תיתן לי אותה כבר, אידיוט אחד!" קראתי וקפצתי, מנופפת בידי בחוזקה. אופיר רק צחק והרים את המחברת כל פעם יותר גבוה. "שכחת שאני משחק כדורסל? אני מאסטר ב"חטיפות"…" –"כן?" אמרתי והלכתי למקומו, ,בוא נראה אותך עכשיו…" פתחתי את רוכסן תיקו והוצאתי משם את הקלמר. "וואו ברקוביץ', את ממש גאון… את יכולה לקחת אותו. אפילו לזרוק אותו לפח… זה במילא רק קלמר…" אמר וחייך.
"כן?" שאלתי והוצאתי מתוכו את הפלאפון החדש של אופיר, "גם עכשיו זה רק קלמר?" –"שיט! תעזבי את זה!"
צחקתי. "ולמה לי?" הכנסתי את הפלאפון שלו חזרה לקלמר והתחלתי לזרוק אותו באוויר לתפוס.
"די גילי, באמת, נו, תעזבי את זה!" –"חה! היית מת!" קראתי. אופיר התחיל לרוץ לעברי, "תחזירי לי את זה עכשיו חתיכת מפגרת!" –"לא רוצה…" אמרתי וחייכתי, בעודי הולכת בקלילות בין הכיסאות והמחשבים.
"את יודעת שאני יותר מהיר ממך, ואת גם ככה לא תוכלי לרוץ מהר, שמנה." אמר ונעצר. עצרתי. טוב, זה הזמן להודות, כן אני שמנה… לא משנה כמה אני אגיד שאני לא שמנה, שאני לא בטטה, זה תמיד יכה בי. ה-"שמנה" הזה. "מה?" לחשתי. אופיר התקדם אלי לאט. "תחזירי. לי. את. זה!" "שמנה?" שאלתי. "תחזירי. לי. את. הקלמר!" אמר אופיר. הוא היה במרחק של פחות ממטר ממני.
"לא נראה לי…" אמרתי והלכתי לאחור, מסתובבת ויוצאת לכיוון השכבה.
"גילי!" צעק אופיר. הוא התחיל לרוץ והשיג אותי. הוא שלח יד לחטוף ממני את הקלמר, אבל פספס.
"אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל אני ממש טובה בזה..?" אמרתי, ונפנפתי מעליו את הקלמר. הוא קפץ, כמעט תופס בו, ומיד הורדתי את היד מטה, שולחת אותה אל מאחורי הגב. "תחזירי לי את זה כבר!" צעק וניסה לקחת את הקלמר. העברתי את הקלמר ליד השניה, והוצאתי אותה מאחורי גבי, מרימה אותה מול פנוי של אופיר. "רק תנסה…" אמרתי. הוא הושיט את ידו ושוב העברתי את הקלמר בקלילות ליד השניה, מרימה את הקלמר גבוה ומיד מחליקה אותה אל מאחורי הגב.
הוא הלך מאחורי מנסה לקחת את הקלמר, ומיד העברתי אותה אל היד השניה, צמודה לבטן. הוא הושיט את שתי ידיו מצדדי ולא נתן לי לברוח.
"אח, תעזוב אותי משוגע!" –"לא עד שתתני לי את הקלמר…"
"אתה התחלת!" אמרתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו. הוא רק חיזק את אחיזתו בי, והניח את ראשו על כתפי השמאלית. "זה לא יעזור לך, אני יותר חזק ממך…"
סובבתי את פניי לכיוונו. עיניו ננעצו בעיני. "תעזוב. אותי. עכשיו!" סיננתי.
"לא נראה לי…" אמר וחיזק עוד טיפה את אחיזתו, מקרב את פניו אלי.
שריקה נשמעה מעלינו. הרמנו שנינו את מבטינו מעלה. שני בנים מט'6 נשענו מעלינו על מעקה הקומה השניה והסתכלו עלינו, שורקים ומחייכים. אופיר שיחרר את אחיזתו ממני, ואני יצאתי מבין זרועותיו, דוחפת אותי קלות לאחור בידי ומתקדמת במהירות לכיתה, זורקת לעברו את הקלמר העלוב והמרוט שלו.
"זה לא הסוף ברקוביץ'!" הוא קרא מאחורי.
"שמעתי את זה כבר!"

***

ירדן ונוי חיכו לי ליד אולם הספורט.
טיפות מעטות ירדו והרטיבו את הקפוצ'ון שלי כמעט לגמרי.
"למה את לא מביאה מעיל?" שאלה נוי כשהבחינה בכתמים הכחולים הכהים הטיפות הגשם גרמו לקפוצ'ון התכול.
"שחכתי אותו בבית…" אמרתי והעברתי יד על שערי.
"אתן יודעות איפה אנחנו היום?" שאלתי אותן. בשיעורי ספורט אנחנו מחולקים לארבע קבוצות (לא כמו ביסודי, תודה לאל!) – שתי קבוצות של בנות ושני קבוצות של בנים.
"אמ.. נראה לי שבאולם הגדול," אמר הירדן, והחליקה באצבעותיה קבוצה משערה המתולתל והשחור, "זה מה שענת אמרה." ענת היא המורה שלנו לספורט. היא דווקא די סבבה יחסית לשאר המורים לספורט פה.
אולם הספורט שלנו מחולק לשלושה חדרים- אולם גדול (בו נערכים הטקסים והטורנירים) שבדרך כלל אנו מתאמנים במשחקי כדור שונים, ושני חדרים קטנים יותר, בהם אנחנו מתאמנים על התעמלות קרקע (הבנות) ובכללי- כל תחומי הספורט האחרים… כך שיוצא שתמיד יש קבוצה שנשארת בלי חדר ומתאמנת בדשא או במגרש החיצוני.
קבוצת הבנים של יצחק המורה עברה לידינו, צוהלים וצוחקים, מדברים ומפטפטים בלי הפסקה, נכנסים לאולם הגדול.
"הי, אבל אנחנו.." –"משה ואילנה לא הגיעו ובגלל זה כל הקבוצות משחקות יחד באולם הגדול." אמרה דנה כשעברה לידינו עם חבורתה. מפלצות…
"מה, עוד פעם כדורגל?" שאלה בייאוש נוי –"לא… יצחק אמר שמשחקים מחניים…" אמרה גל והתקדמה עם שאר החבורה.
"יש!" קראתי. "מה את מתלהבת?" שאלה בלגלוג ירדן –"את צוחקת עלי? אני מעולה במחניים!" קראתי ודילגתי אל עבר האולם הגדול.
התחלקנו לשתי קבוצות- הקבוצה של הבנות של ענת (נוי, ירדן ואני) יחד עם הבנים של משה (ואופיר היה חייב להיות שם…) נגד הבנות של אילנה והבנים של יצחק.
יצחק המורה זרק את הכדור גבוה ואופיר (בשיא התלהבותו) זינק גבוה ותפס את הכדור. אנחנו מתחילים.
אופיר זרק לדולב (השבוי המדומה), דולב החזיר לאופיר ואופיר זרק לדולב בפעם האחרונה, ו… המשחק מתחיל.
אני באמת די טובה במחניים. אני זורקת טוב, ואני תופסת מעולה, ואני גם מתחמקת בזריזות. רק חבל שהילדים האחרים באמת לא יודעים את זה…

***אחרי עשר דקות בערך**

המשחק לקראת סיום. אנחנו רק אופיר, דולב ואני במגרש, נגד שבעה שחקנים בקבוצה השניה. נוי וירדן נפסלו בין הראשונים (כמובן…) ואחר כך השאר.
בפעמים היחידות שהכדור הגיע אלי אופיר הפציר בי למסור לו או למישהו אחר אותו.
הפסולים מהקבוצה השניה שמסביבנו מנסים לפסול אותי ואת דולב. תמיד כיף לשגע את אופיר בסוף, כשהוא לבד.
גל זרקה את הכדור, ובשנייה האחרונה הצלחתי להתכופף. היא רטנה וסימנה לזה שמאחורי לזרוק. ומהר. עכשיו. סובבתי את הראש אחורה, לכיוון הזורק. הכדור כבר היה ממש מולי, פחות ממטר וחצי. אופיר צרח משהו ברקע. "תזוזי! מה את עומדת?!" 'תשתוק כבר!' חשבתי. יש לי רק הזדמנות אחת לעשות את זה. זרקתי מבט מהיר ימינה, לכיוון הקבוצה השניה. הילד הכי קרוב היה דניאל. אני יודעת שירדן לא כל כך תסלח לי על זה… אבל לא נורא.
תפסתי את הכדור וזרקתי אותו מהר הצידה, ימינה. הכדור פגע בדניאל ודולב קפץ עלי בחיבוקים.
"אללה גילי!" קרא.
צחקתי. הצלחתי לשמוע לחשושים מסביב. גיחכתי ותפסתי את הכדור שזרקו לעברי.
זרקתי מבט אל אופיר. הוא הביט בי, מרים גבה. חייכתי אליו ותפסתי את הכדור שדולב מסר לי.

**סוף השיעור**

מה אני אגיד? זה כיף להיות מוערצת… במיוחד כשזה מוציא לאופיר את העיניים.