הסיפור של גילי – פרק 3

היום עבר בסך הכל די מהר. נכנסתי לבית, סוגרת בזהירות את הדלת מאחורי, וזרקתי את התיק לפינה. "את התיק לחדר!" קראה אמא מלמעלה. גלגלתי עיניים והרמתי את התיק.
"אמא?" שאלתי-קראתי כשעליתי במדרגות. זרקתי את התיק לפינת החדר ונכנסתי לחדר ההורים. "אמא?" אמא שלי פשוט חולת ניקיון. היא לא יכולה לראות משהו שלא נקי או לא מסודר או לא נמצא במקום שלו. היא גם לא יכולה לראות את אבא או את רפאל אחי, או אותי מתבטלים כל היום. זה ממש אוכל אותה.
היא עמדה על סולם נמוך וסידרה את הצד שלה בארון הבגדים. על המיטה היו שרועים עשרות חולצות ומכנסיים שלא ראו אור לפחות מאה שנה. "וואו," אמרתי ונכנסתי לחדר, "יחסית למישהי חולת סדר וניקיון עשית כאן בלגן רציני."
אמא זרקה לעברי מבט קצר של "רדי ממני", וחזרה לסדר. התיישבתי מאחוריה על המיטה הזוגית, ובחנתי את הבגדים השרועים לצידי.
"מיכאלה התקשרה אלי היום," אמרה פתאום.
"מי?" שאלתי. "נו, את יודעת. מיכאלה." אמרה אמא והביטה בי. "אמא של אופיר…"
הינה עוד דרך שהחיים בחרו להתעלל בי, וששכחתי להזכיר כבר קודם- מיכאלה, אמא של אופיר ואמא שלי חברות. זאת אומרת, אני לא יודעת עד כמה "חברות" אבל הן בקשר טוב. אמא שלי היא דיאטנית, ומיכאלה הייתה פקידה בקופת החולים שבו עבדה אמא שלי.
היא הפסיקה לעבוד לפני שנתיים- שלוש בערך בגלל המחלה שלה. אני לא בדיוק יודעת מה יש לה, ואני גם לא כל כך רוצה לשאול את אמא שלי (למרות שהיא פעם הזכירה משהו על זה…). היא ואבא של אופיר גרושים, והיא מגדלת את אופיר ואת האח הקטן שלו, איתן, לבד. בערך…
"אה… מה היא רצתה?" שאלתי, ומיששתי את הבד הנעים של אחת החולצות שנחו על ברכיי. "היא אמרה שאופיר קצת מדוכא בימים האחרונים.." אמרה אמא, מבלי להסתכל עלי.
"ו..?" שאלתי. אני חייבת להודות, אני ממש לא סובלת את אופיר, אבל אני לא יכולה לראות ילדים סובלים. גם הי מגעילים ומפגרים כמוהו. ואני יודעת שאמא יודעת את זה. ואני יודעת שהיא משתמשת בזה נגדי. כמו עכשיו, למשל.
"היא אמרה לי שהיא חשבה לעשות מפגש כזה של כמה חברים של אופיר, והיא שאלה אם את תרצי…" –"לא." אמרתי לה. "מה? למה?"
"אמא, דווקא את מכולם? מנצלת אותי? את הטוב הבלתי מוגבל שבתוכי?" שאלתי.
אמא הסתובבה אלי, על פניה מבט שואל ומלגלג.
"טוב, בכל זאת, זה אופיר! ודווקא את צריכה להבין אותי! שאני פשוט…" "…שונאת אותו, אני יודעת. אבל חשבתי, שרק אולי תנסי…" –"מה?"
"להתיידד איתו."
הצלחתי לשתוק למשך שלוש שניות בדיוק. ואז פשוט התפוצצתי מצחוק.
"למה זה מצחיק אותך?"
"אמא, אני ואופיר אויבים. מה היא רצתה לעשות לו בדיוק?"
,מסיבת יום הולדת…" –"מה?"
"כן. ואת זוכרת מה קרה לך ביום ההולדת. ומי היה שם כדי לתמוך בך?"
"נוי וירדן. לא אופיר." אמרתי וקמתי.
"אולי…" אמרה אמא וחזרה לסדר את הארון, "טוב. מה שתרצי…" אמרה וירדה מהסולם.
"יופי." אמרתי ויצאתי מהחדר. נכנסתי לחדר שלי. ניגשתי ללוח השנה הורוד שנוי קנתה לי בתחילת שנה. "טבלת ייאוש" אמרה לי. חייכתי. סימנתי את ה-31 בעיגול אדום. זה עוד פחות משבוע מהיום. עוד שישה ימים. הוצאתי את הנייד שלי מכיס קפוצ'ון בית הספר וחייגתי לנוי.
"הלו?"
"נונה, בא לך ללכת לקניון היום?" אין מצב שהיא תאמר לא לקניון…
"אהמ.. לא."
"ממ.. מה?"
"הבטחתי לירדן שאלך אליה. בעצם, היא אמרה לי להגיד לך לבוא גם."
"מה? למה?"
"דניאל…"
ירדן ודניאל הם הזוג הכי מושלם שיש. נכון, הם ממש מטורפים ומוזרים בנפרד. אבל כשהם ביחד, הם הכי "פוצי מוצי" שיש.
"אז… למה שלא נלך לקניון? שלושתנו? חשבתי שנלך לקנות בגדים למסיבה…"
"אני אצלך עוד חמש דקות." אמרה וניתקה.
"נוי, נוי, נוי…" מלמלתי. ידעתי שאין מצב שהיא לא תסכים.
סימסתי לירדן שאנחנו יוצאות אליה עוד רבע שעה. למרבה ההפתעה היא לא הביעה שום התנגדות (כמו בדרך כלל…) ואמרה שהיא מוכנה עוד שתי דקות.

***

ירדנו שלושתנו מהאוטובוס לעיר. מול הקניון. כל הנסיעה ירדן פטפטה עם נוי ואיתי על דניאל. כמובן שלא הקשבתי. בהיתי בחלון המקושקש של האוטובוס וחשבתי. להיות כנה, כן. חשבתי על אופיר. מזעזע, נכון. מחריד, נכון. לא אני, נכון. אני חושבת שאני מתחילה להשתגע… לאט, אבל בטוח.
"נכון גילי? גילי? גילי!"
"ממ… מה?" התנערתי ממחשבותיי.
"נכון שירדן צריכה לקחת חופש מדניאל?" שאלה שוב נוי וסימנה לי בעיניה את התשובה.
"כן, נכון," אמרתי, "טוב, אני מתכוונות להיכנס או להמשיך לפטפט פה עוד הרבה זמן?"
נכנסנו לקניון. מיד הקור המוכר מעורבב בריח המאפיה, וריח בית הקפה הצמודים לכניסה הכה באפינו.
"מה אתן רוצות לנסות קודם?" שאלה נוי, "קסטרו או זארה?"
"לא ידעתי שדמי הכיס שלכן הועלו" הקניטה ירדן, "באמת נוי, מאיפה הכסף?"
נוי רק גלגלה עיניים ומשכה בידה של ירדן, גוררת אותה מאחוריה בכיוון החנות הקרובה ביותר. "נו, קדימה גילי, תתקדמי!" קראה לעברי נוי מבלי להסתכל אחורה.
נאנחתי והלכתי בצעדים מהירים אליהן עד שהשגתי אותן. מה חשבתי לעצמי כשבחרתי ללכת עם נוי לקניון? ועוד בשביל לקנות בגדים? למסיבה?!
ככה שיצא שאת הבילוי שאני יזמתי ביליתי צמוד לתאי ההלבשה, נשענת על קיר הגבס הקר, בין מאות בגדים צבעוניים להחריד, כשבידי מליון שקיות, שכמובן, שייכות לנוי. רק לנוי.
"אולי נעבור לחנות אחרת?" שאלתי את נוי, בעוד היא והמוכרת שלידה מרימות לעברי גבה ומשגרות אלי מבט של "סתמי."
באיזשהו שלב גם ירדן הצטרפה לפינת הנחמה שלי לצד תאי ההלבשה, וביחד חיכינו לגברת-מושלמת שתתחיל להזיז את התחת הקטן שלה אל עבר היציאה. סופסוף.
פתאום התחיל להתנגן השיר האהוב עלי, החדש של מיילי סיירוס- Morning Sun”"
הורדתי את ערמת השקיות אל הרצפה והתחלתי לדלג במעגלים סביב ירדן המצחקקת. "די גילי, עוד יחשבו שאת יותר פגומה ממה שאת."
"על מה את מדברת? נו, קדימה!" אמרתי והתחלתי ללכת אחורה בהליכת הירח העקומה שלי, מזמרת בקולי קולות- “Who are you, I wanna be with you!”
"אה.. גילי?"
“Till the morning sun- sun- sun!”
–"גילי?" –"מה ירדן?" –"גילי!" –"מה?!" –"תזהרי!"
"אח!!" נתקלתי במישהו, ושנינו נפלנו על הרצפה.
"אוי, סליחה, אני מזה מצטערת…" התחלתי להגיד, ואז הכה בי ריח. ריח מוכר להפליא. מתקתק ונעים. הרמתי את מבטי אל עבר מי שנתקלתי בו. "אופיר?!"
"אה, זו את…" אמר, "הייתי צריך לנחש שפגומה שכמוך לא תצליח להחזיק את עצמה על הרגליים הרבה זמן." אמר. גלגלתי עיניים. ירדן מיהרה אלי, ועזרה לי לקום. "אני רואה שהבאת איתך את עדר הפגומות שלך," אמר ושפשף את מרפקו האדום.
"לפחות לי יש חברות, עלוב אחד." אמרתי והסתובבתי ללכת. הוא אחז בידי וסובב אותי אליו. "סליחה?" –"מה ששמעת, חמור." אמרתי וניסיתי להשתחרר מהאחיזה החזקה (מדי) שלו.
"אוה, אתה יכול לעזוב אותי כבר?" שאלתי והוצאתי בכוח את ידי מאחיזתו, מה שכמעט גרמה לי ליפול. שוב.
"תזהרי מפגרת." אמר, הסתובב והלך.
"ברוך שפטרנו…" מלמלתי והלכתי לחפש את נוי וירדן, שכבר חיכו לי ביציאה.
הן נעצו בי מבטים וחייכו.
"מה?!"
"סתם.." –"כלום" ענו ביחד וסובבו את פניהן לכיוון אופיר, שיצא מהיציאה השניה של החנות, מהצד של הגברים.
"מה… אופיר?" שאלתי, ועקבתי אחרי מבטן.
נוי הנהנה.
"מה עכשיו?" שאלתי.
"סתם… אתם נראים נחמד ביחד…" –"…כמו זוג נשוי" השלימה ירדן וחייכה.
"חשבתי שאני ותומר זה כמו זוג נשוי…" אמרתי.
"נכון. אבל גם את ואופיר." אמרה נוי וחייכה גם היא.
"מה שתגידו…" אמרתי וגלגלתי עיניים, "אפשר להתקדם כבר?" אמרתי ודחפתי אותן בעדינות כדי שיתחילו ללכת.
גררתי את נוי וירדן אחרי ישר אל החנות האהובה עלי. ואחרי צעקות וויכוחים נוי דחפה לי ליד קולב עם שמלה עטופה בבד לבן וניילון ודחפה אותי לתא ההלבשה הכי קרוב אלינו. "אבל נוי…" –"סתמי כבר, ותלבשי את זה!"
פתחתי את הרוכסן, והוצאתי בזהירות את השמלה. "נוי!" קראתי. היא תחבה את ראשה בפתח בין הוילון לקיר. "מה?" –"את ראית את הדבר הזה?!" –"דה! בגלל זה נתתי לך אותה, שכל!"
"הו, לא," אמרתי, פתחתי את הוילון ויצאתי מהתא, "אין שום מצב שבעולם שאני לובשת את זה!"
"מה עכשיו?" שאלה ירדן. הנפתי את השמלה גבוה כדי שתוכל לראות פחות או יותר את כולה.
"וואו." אמרה ירדן. היא מיששה את הבד, וחיפשה את תווית המחיר. "אוקיי, עכשיו זה באמת וואו! ראיתן כזה זה עולה בכלל?!"
הסתכלתי איפה שירדן הניחה את אצבעה על תווית המחיר. ואני כמעט בטוחה שהתעלפתי לשניה וחצי, כי ראיתי רק שחור. שחור ומספר טלפון במרכז.
"תגידי, אז השתגעת?!" צווחתי והסתובבתי אל נוי. נוי רק נטלה את השמלה מידיי והלכה למוכרת שנשענה בבטלה על הדלפק. אחרי שתי דקות היא חזרה אלינו.
"גילי, את קונה אותה."
"מה?!"
"תמדדי אותה כבר!" אמרה ודחפה אותי אל תא ההלבשה.
"רק שתדעי שאני לא אלבש את הדבר המפגר הזה. אף פעם!"

**אחרי שלוש דקות**

"אמרתי לך שיש לך כוחות על!" אמרה ירדן ודחפה מרפק ידידותי אל נוי.
יצאתי מתא ההלבשה, מנסה למתוח עוד טיפ טיפונת את השמלה הקצרצרה. היא הייתה אדומה וחלקה, בלי קשקושים. הבד שלה היה נעים והיא נשפכה על הגוף בצורה שכמעט מחמיאה לי (למרות שנראתי כמו פרחה גמורה בה…).
"משהו חסר…" מלמלה נוי, ולאחר שניה רצה על עגלת קניות שהייתה מלאה בגדים בקצה החנות. היא חזרה עם חגורה שחורה.
"הינה," אמרה וחגרה סביבי את החגורה ברפיון, "מושלם." היא צעדה אחורה ובחנה אותי. ירדן סימנה לי עם אצבעה להסתובב. שתיהן חייכו. חייכתי. מה אני לא אעשה בשביל מילקשייק עתיר קלוריות וסוכר. יאמי!
"מה את חושבת?" שאלה נוי. "היא… נחמדה…" אמרתי, והסתובבתי עוד סיבוב אחד, בודקת את התחת שלי נראה. כן, הוא נראה סבבה לגמרי בשמלה הזו.
"את בטוחה? אדום?" שאלתי. "דה! ברור! זה כמו בסרט של סליה גומז… איך קוראים לו…?" –"עוד סיפור סינדרלה." אמרה ירדן וסידרה את אחורי השמלה שלי.
"נו…?" שאלה נוי וחייכה, "קונה?"
"טוב, קונה…" אמרתי, ואז נזכרתי, "רגע, היא עולה כמו מספר הפלאפון שלי. אני לא חושבת שיש לי מספיק כסף לזה. לי או לאמא שלי…" –"אוה, אל תדאגי." אמרה נוי ודחפה אותי קלות אל התא. "אבל…" –"תסמכי עלי פרונת. נו קדימה, התור יהיה ארוך אם לא תזדרזי, ולא אוכל לקנות לך את המילקשייק הקר, והמתוק… והטעים עם השוקולד וה…" –"תסתמי כבר." הפטרתי והסטתי את הוילון.

***

אין לי מושג איך היא עשתה את זה, אבל במקום לקנות את השמלה במחיר הבלתי אמין שהיה כתוב על התווית, בזכות נוי הצלחתי לקנות אותה בסכום שעולים בחנות הזאת גרבי התחרה…
עמדנו בתור למילקשייק. נוי צדקה, הוא באמת ארוך. טוב, לא פלא… מי לא היה רוצה להתפנק כל כמה זמן במילקשייק טעים, ומתוק, ומרענן כמו המילקשייקים שלהם… טוב, אני לפחות.
עמדנו בתור עשר דקות בערך, עד שנוי וירדן החליטו לפרוש והלכו לחפש לנו מקום לשבת. כשהגיע תורי הזמנתי מילקשייק וניל לירדן, מילקשייק בריאות (עלאק) לנוי, ומילקשייק שוקולד, תותים ובננה בשבילי (ירדן ונוי פשוט לא מבינות מה הן מפסידות…).
"הי בנות, תעזרו לי עם המילקשייקים!" קראתי לעברן.
"גילי! תזהרי מ…"
"אה!!"
כל שלושת המילקשייקים נשפכו עלי. הייתי המומה. עמדתי שם, באמצע הקניון כמו מפגרת, לא יכולה לדבר מהלם, עם חולצה ספוגה במילקשייק תות-שוקולד-בננה-תפוזים-ווניל. כל הקרח נכנס לי מתחת לחולצה ישר לחזייה הספוגה. שקט השתרר בקומה. מימיני נשמעו צחקוקים. הבטתי ימינה. חבורת בנים צחקה בקול, אופיר ביניהם. "היית צריכה לראות אותך!" צחק.
"אני לא מאמינה…" מלמלתי. נוי וירדן מיהרו אלי עם הר מפיות נייר שהצליחו להשיג, והחלו לטפוח על בגדי. "אני לא מאמינה…" מלמלתי שוב.
אופיר וחבריו התעלמו ממני והמשיכו לצחוק בקולי קולות. "אופיר! אני אהרוג אותך!" קראתי וזרקתי לרצפה את הכוסות החצי ריקות שבידי. נוי וירדן קפצו לאחור, מנסות להתחמק משפריץ המילקשייקים.
התחלתי לרוץ לכיוונו של אופיר. הוא שם לב ומיהר לברוח. "אופיר! בוא לכאן חמור אחד! אני אראה לך מזה! מטומטם! מפגר! חולה נפש!" אופיר רץ וצחק, ירד ועלה במדרגות הנעות כאילו הן מתקן בלונה-פארק.
"אופיר!" קראתי. פתאום הרגשתי משיכה ביד. הסתובבתי אחורה ונעצרתי. מולי עמד איש ביטחון החליפה שחורה ואוזניית קשר תחובה באוזנו. "קדימה ילדונת, תצאי מכאן" אמר וגרר אותי לכיוון ההפוך מאופיר, שנשען על חלון ראווה גדול וצחק. "עזוב אותי! זו טעות! א… אתה לא מבין!" אמרתי וניסיתי לשווא להשתחרר מאחיזתו. "אתה לא מבין! זה הוא! הוא שפך עלי מילקשייק!!" –"קדימה, ושאני לא אראה אותך יותר פה בשבוע הזה!" אמר והוציא אותי מהקניון. ירדן ונוי מיהרו במדרגות הנעות לקראתי. אופיר וחבריו נשענו על מעקה הקומה השניה וצחקו. "אתם עוד תשלמו על זה!" צרחתי, בעוד ירדן ונוי גוררות אותי אחורה לכיוון תחנת האוטובוס. "אתם לא יודעים עם מי התעסקתם!"