הסיפור של גילי – פרק 2

צעדתי במסדרון של השכבה שלנו. יחסית לשכבה י', הוא היה שקט מדי… טוב, זה אמצע שעה ראשונה, כולם עוד לומדים בכיתות.
פתחתי את דלת הכיתה. אורית המכשפה ביטלה את השיער הראשון להיום, כך שזכינו לשיעור חופשי מתוק מזה כבר זמן רב.
"הי, גילי!" קראה לי נוי מקצה הכיתה. היא ישבה על השולחן שלי, גבה מופנה אל אופיר ופטפטה עם ירדן ועם תומר, שיושב בשולחן משמאלי.
התקדמתי לעברן וזרקתי את התיק לצד הכיסא, מתיישבת עליו בכבדות ומותחת את רגלי. "סוף סוף חופש…" מלמלתי, משתדלת שהמשפט ישמע ברור בפיהוק שכמעט בלע אותו.
"סוף סוף באת," אמר תומר, "כי אם לא, הן היו ממשיכות לטחון לי את המוח…" נחר וזרק מבט בוז אל נוי וירדן, שהזעיפו לו פנים.
"וואו. זה היה יכול להרוג אותך…" אמרתי וגלגלתי עיניים. מבטי פגש את מבטו של אופיר, והוא מיד הפנה אותו לצד השני.
"משעמם לי…" מלמלה ירדן. "אולי נשחק אמת או חובה?" שאלה נוי
"לא" –"לא" אמרנו תומר ואני ביחד. "מי שאל אותך בכלל?" זרקה נוי אל תומר והסתובבה אלי. "בבקשה?"
"בבקשה, בבקשה, ב-ב-ק-שה???" התחננה ירדן במבט הכלבלב הדי עלוב שלה.
"טוב, טוב! רק תרדו ממני כבר!" אמרתי והתרוממתי, משעינה את גבי על משענת הכיסא.
"אתה רוצה גם?" שאלה נוי את אופיר. הואט החזיר לה מבט בוז, וחזר להתעסק בפלאפון שלו. "לא צריך…" אמרה נוי והסתובבה חזרה אלי. "בקבוק?" פתחתי את רוכסן התיק בלי חשק, והנחתי בקול את הבקבוק על השולחן. "הוא מלא!" אמרה ירדן. "אולי כי עוד לא שתיתי ממנו!" אמרתי.
"אני צריכה כזה ריק. תומר יש לך?"
"קחי מפלצת." מלמל תומר ונטל בידה את הבקבוק החצי ריק שלו.
"טוב. זוזו," אמרה נוי ונעמדה. ירדן זזה גם היא מעט אחורה, ותומר התקרב טיפה. משום מה, אופיר הפסיק לשחק בנייד שלו, והפנה את מבטו אל עבר הבקבוק המסתובב.
הבקבוק נעצר, כשהפקק מכוון אל אופיר, והחלק האחורי של הבקבוק אל תומר.
"אמת או חובה?" שאל אופיר. "חשבתי שאתה לא משחק" אמרה נוי ושלחה לעברו מבט מקניט. "סתמי," אמר והבזיק לעברה מבט חד. "נו? אמת או חובה?" –"אמת…" אמר תומר. "פחח.. פחדן" אמרה ירדן וגלגלה את עיניה. תומר הוא ילד… אהמ… איך אני אגדיר את זה בצורה עדינה? אהמ… חננה. חננה ברמות קשות! כזה שחורש לכל מבחן מאה פעמים, וגם מקבל מאה כמעט בכל פעם, וכזה שיוצא מתוסכל מהשיעור עם קיבל פחות מתשעים ושלוש… כזה שעושה שיעורי בית (של השיעור הקודם…) בהפסקות ולא יוצר לשחק (כמו כל ילד נורמאלי בכיתה) כדורסל עם הבנים, או סתם להתבטל על הגבעה שבחצר עם נוי, ירדן ואיתי. בקיצור, ילד חסר חיים. וחננה.
"בטוח?" שאל אופיר, וחיוך ממזרי נמתח על שפתיו. "כן…" אמר תומר, ושיחק עם הבקבוק בידיו.
"טוב, אמת שהיית דלוק על דנה מכיתה ז' את תחילת שנה?"
תומר השתנק ונחנק. נוי ירדן ואני התפוצצנו מצחוק. "מה תומר, זה נכון?" שאלתי בין צחקוק אחד לשני.
"לא…" אמר תומר, והסמיק. "תומר, אתה שקרן גרוע. זה אמת" נחרה נוי ולא הפסיקה לצחוק.
"טוב, קדימה, הלאה" אמרתי ונטלתי מידיו של תומר את הבקבוק. סובבתי אותי, והבקבוק נעצר. הפקק לכיוון ירדן. והחלק האחורי של הבקבוק לכיווני.
"גילי…" אמרה ירדן משועשעת, "אמת או חובה?" –"חובה, ברור." אמרתי והבזקתי לכיוונו של תומר מבט מקניט.
"חובה… חובה… חובה עליך…" מלמלה ירדן, ורפרפה את עיניה ברחבי הכיתה, מחפשת את הקורבן הבא של המשימות הקטלניות שלה. "חובה עליך ללכת לעומר, ו…"
"וואו, רגע, קבענו שזה רק במעגל. זוכרים?" אמרתי. חוץ מזה, אני ממש לא סובלת את עומר. לא מאז שהוא הנחית לי סמוכתה מגעילה בסנדוויץ' שנה שעברה.
"טוב, בסדר," אמרה ירדן במהירות, "רק שתדעי שזה הופך את המשחק לממש משעמם…" –"נו, דברי כבר!" אמרתי לה, מביטה בשעון שעל מפרק ידי. "טוב, חובה עלייך לנשק את אופיר." אמרה ושילבה את ידיה.
"כמה מפתיע…" מלמלתי, והבזקתי מבט לכיוונו של אופיר. "מה? לא! אני לא משחק…"
"אוה, תסתום כבר ופיר. גילי, קדימה…" נאנחה נוי ובחנה את ציפורניה.
התקרבתי אל אופיר והצמדתי את שפתי על לחיו. היא הייתה חמה יחסית במקום מקפיא כמו הכיתה שלנו, והבושם ששם היה ממש נעים. אוי, סתמי כבר גילי!
"יופי. מרוצה?" שאלתי את ירדן והתיישרתי.
סובבנו את הבקבוק פעם נוספת. הפעם הפקק היה מכוון אלי, ואחורי הבקבוק אל נוי.
"נוי.. אמת או חובה?" –"אמת" אמרה נוי.
"נו… עוד פחדנית" מלמל אופיר וחזר להתעסק בפלאפון שלו.
"טוב, אמת עליך שהיה לך קראש רציני על תו…"
"אהמ!"
הפנינו את מבטנו אל דלת הכיתה. נתן, המורה שלנו לתנ"ך עמד שם, נמוך ומקריח, בדיוק כמו בציור של אופיר, שעון על המשקוף עם ידיים שלובות, מביט בנו במבט מאיים. אנחנו היחידים שעמדנו. זאת אומרת, נוי וירדן עמדו. שאר הכיתה כבר ישבה והייתה מוכנה לשיעור.
הן מיהרו למקומות שלהן, ואני הוצאתי את הציוד במהירות מהתיק.
לא כמדי יום, אופיר לא הבזיק לעברי מבטים מקניטים, ולא פטפט על הקרחת של נתן, או על התחת הענק שלו (שברצינות, באמת ענק יחסית לגוף הקטן שלו…).
הוא היה שקט, וקשקש במחברת שלו כיתובי גרפיטי קטנים באפור, ופנים של רובוטים סטייל הרובוטריקים.
לקראת סוף השיעור, נתן קם, כשבידיו כמות גדולה של פלאיירים צבעוניים. הוא התהלך בין הטורים והשולחנות, מחלק את הפלאיירים שתים-שתים ומסביר, "אלה פלאיירים שהוכנו עבור מסיבת סוף השנה, ותחילת השנה האזרחית. אתם מכירים את זה כ"הסילבסטר". בכל מקרה, בית הספר החליט להתחיל לערוך מסיבת "סילבסטר" לשכבות הבוגרות. ולאחר ישיבות רבות הוחלט לצרף גם את שכבת ט', כהזדהות עם הצרכים של הנוער היום, ובהתחשבות בכמות המסיבות הבית-ספריות שלכם שהצטמצמו בעקבות מסיבת הסיום הגדולה שתיערך בסוף השנה. ולכן, גם אתם מוזמנים. אסנת המחנכת שלכם תחלק בהמשך את תקנוני ההתנהגות במסיבה." אמר וחילק לי ולאופיר את שני הפלאיירים האחרונים בידיו.
רפרפתי על הכתוב.

חוגגים סילבסטר סוף, וזה לא הכל…

DJ America
מכונת פופקורן
פיצות
נקניקיות בלחמניות
משקאות
ועוד שלל הפתעות!
ב- 31/12 באולם הספורט.
אז תבואו:)
(המסיבה תהייה בסגנון שחור-לבן)

מנהלת בית הספר והצוות החינוכי
בשיתוף עם מועצת התלמידים.

"את הולכת?" שאל אופיר.
"אהמ.. לא יודעת… אולי." אמרתי. אנחנו חוגגים כמעט כל שנה את הסילבסטר בבית. אתם יודעים, ארוחה, משפחה, חברים. זה כיף.
"אני חושב שאני אלך," אמר אופיר, "שכן שלי לומד בי"א והוא הלך שנה שעברה. הוא אמר שזו אחלה מסיבה יחסית לבית ספר עלוב כזה…"
"בדרך כלל המסיבות של בית הספר טובות… זוכרת את מסיבת פורים?"
"את צוחקת עלי? מסיבת סילבסטר לא משתווה בשיט למסיבת פורים. זה פי אלף יותר טוב מזה" אמר ותחב את הפלאייר לתיקו. הוא קם, וזרק את תיקו על כתפו ברישול. "עשית שיעורים במדעים?"
אני ואופיר יחד בשיעורי מדעים. דווקא מכל השלושים ומשהו ילדים שיש בכיתה, תקעו אותי איתו. ועוד אחד ליד השני. פעמיים. גם בכיתה, וגם בשיעורי מדעים. המורות אוהבות להתעלל בי…
"לא, שיט!" אמרתי בעצבנות, אוספת את חפצי לתוך התיק ומתקדמת במהירות אל אופיר, שכבר הספיק ללכת למסדרון השכבה. "אולי… בבקשה… אני יכולה?" –"לא." אמר אופיר והביט בי במבט מעצבן. כזה שרק לו יש. כזה שאומר "חה! א-כלת אותה!".
"לא… בבקשה- לא!!" התחננתי, "אתה רוצה שאני ארד על הברכיים?" –"תאמיני לי שהייתי נהנה לראות אותך ככה. אבל… לא." אמר, והמשיך ללכת.
"אופיר ראובני, אני שונאת אותך!"

***

רצתי במסדרון המוביל אל המעבדות, ופתחתי את דלת הכיתה. רינת המורה נשענה את השולחן, כרגיל, כשהספר בידיה. תלתליה הקצרים והבלונדיניים קפצו סביב פניה כאשר סובבה את ראשה לעברי. על פרצופה הייתה ארשת רצינית ומאיימת (כמובן). "שלום גברת ברקוביץ' " אמרה, "אפשר להבין למה איחרת?"
"אהמ.. אה.. אהמ.. נפתח לי השרוך, ונפלתי על שלולית ו…"
"תשבי…" אמרה וגלגלה עיניים. מיהרתי לשבת במקומי, ליד אופיר הארור וירדן. אופיר חייך אלי חיוך זדוני מאוזן לאוזן. "וזאת פעם אחרונה שאת מאחרת ככה." אמרה רינת וחזרה להקריא מהספר.
"עוד פעם העתקת מנוי?" שאל אופיר בלגלוג, "דווקא ממנה? יש לה קופסת שימורים במקום מוח…" –"פשוט תסתום כבר, חמור אחד." אמרתי ופתחתי את המחברת שלי, מנסה לכתוב את מה שרינת הכתיבה.
אופיר הרים את גבותיו וכתב גם הוא במחברתו. "זה לא הסוף ברקוביץ'. ממש לא…"