הסיפור שלנו. הקדמה

אם היו שואלים אותי או את נהוראי מה הסיפור שלנו? שנינו ההיינו עונים אהבה לא ממומשת. איך אני בטוחה שהוא גם היה עונה ככה. כי אני בטוחה, אני יודעת שאני אהבה הראשונה שלו והיחידה ההיינו יותר מסתם אוהבים. ההיינו החברים הכי טובים, שלא משנה מה תמיד ניהיה אחד בשביל השני. אז החברות האמיתית של שנינו תמיד הייתה יותר מאהבה, או מהבן זוג. כי תמיד לשנינו אהיה אכפת אחד מהשני גם עם לא ניהיה בקשר. נכון זה מוזר, שנשמע שגם יש הרבה רגש והרבה דאגה ואהבה אז איך אנחנו לא המשכנו כזוג?. החיים הובילו אותנו לזה, אנחנו מהזוג הזה שההיינו אמורים אחרי צבא להתחתן או לגור ביחד. כולם יעידו על זה. ההיינו בלתי נפרדים אחד מהשני לכל מקום ההיינו הולכים ביחד. תמיד ההיינו ביחד זה נשמע מחניק או קיטשי מדי אבל שבן אדם מרגיש שהוא במקום הנכון הוא לא ירגיש חנוק מדי או לא יודעת מה זה פשוט כי באמת נהנו להיות ביחד, הבנו אחד את השני. אבל עם החברות גם באה ההקרבה שאתה אוהב בן אדם אתה חושב עליו לפני עצמך, אז אני הקרבתי את הזוגיות שלנו כדי שיהיה לו טוב כי אני מכירה אותו כל כך טוב אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל המקום שלהיות איתי בזוגיות זה לא מקום טוב בשבילו. ומגיע לו מקום יותר טוב. בתור אחת שמכירה אותו ואת החלומות שלו אני כבר כנראה לא יתרום לו בכלום. אבל לפחות זכיתי בו כחבר אמיתי לחיים. ואני רוצה שיהיה לו טוב גם אם זה אומר לראות אותו עם מישהי אחרת מקים משפחה וילדים למרות שזה היה החלום שלנו. החיים הובילו אותנו לזה. אבל לפחות אני חיה בהרגשה טובה שטוב לו. שהוא במקום טוב. ויותר מיזה לא משנה כמה רחוק הוא יהיה ממני הוא תמיד יהיה שם בשבילי כי הוא חבר אמיתי.

אז הסיפור שלנו מתחיל אי שם בגיל 15, הפעם הראשונה שהייתה לי חבר,אהבה ראשונה, הנשיקה הראשונה שלי, ולו. אני החברה הראשונה שלו, אהבה הראשונה שלו. אבל הוא היה עם בנות פשוט סתם ככה בלי אהבה. הכרנו בבית ספר, זה התחיל מידידות בכלל לא הסתכלנו על אחד השני כזוג אן משהן סתם היה לנו כיף ביחד, הבנו אחד את השני. היה לנו הומור משותף שרק אנחנו הבנו אותו, שיחות שרק איתו דיברתי ולא עם אף אחד אחר אפילו לא עם חברות. הוא תמיד ידע להצחיק אותי. לא יודעת להסביר אבל הייתה לנו שפה משותפת אף פעם לא היה משעמם איתו לא בתור בן זוג ולא בתור ידיד. ועם הזמן פשוט נהיינו זוג, עם הזמן הרגשתי אליו משהו, קינאתי לו. אבל לא ידעתי מה לעשות. היום אני יודעת שהוא גם באיזה שלב הרגיש אליי ככה, אבל אז לא ידעתי עד לאותו רגע שישבנו לבד בגן שעשועים עם מגש פיצה והוא נישק אותי הזיז לי את השיער והרים לי את הראש ומאז נהיינו זוג במשך שנתיים. אפילן הספקנו להיות באילת, דיברנו על הכל. על הצבא, על לטוס ביחד אחרי צבא, על לעבוד באילת ולהשכיר דירה ואחרי כמה זמן להתחתן ההייתי חלק מהמשפחה שלו, והוא משלי. זה פשוט היה זה. שנינן הרגשנו. אז מה קרה?
אבא שלי הסתבך, הוא רצה להציל את העסק את המשפחה אז הוא פשוט לקח הלוואה "מאנשים לא אנשים". בהתחלה הוא ניסה להסתיר את זה ממני מיוחאי אחי ואמא ואז אחרי שקיבלנו שיחות וביקורים מאיימים הוא פשוט נשבר ושפך את הכל. הוא סיפר שהמסעדה ריקה, ולא היה לו כסף אפילן לקנות חלב במכולת והבנק וחברות האשראי לא אישרו לו הלוואה אז הוא פשוט לקח. הוא ציפה שהמסעדה תעלה והיא לא עלתה וגם עם היא עלתה זה ממש בקטנה. אז אין לו כסף להחזיר.
הוא דאג לי ולאמא ולאחי לתעודות זהות מזוייפות ודרכון מזוייף וכרטיסי טיסה ללונדון. אח שלו דוד שלנו יותר נכון גר שם ואבא שלי סיפר לו את הסיפור והוא פשוט דאג לו.
אבא שלי אמר שאחרי יומיים שנטוס הוא יטוס ללונדון כדי שזה לא יראה חשוד. ואסור לנו לספר לאף אחד על זה כי יש אנשים שיכולים לפגוע בנו. בהתחלה לא רצינו לטוס לבד אבל הוא שיכנע אותנו שזה הדרך היחידה שלנו להינצל כי אין לו כסף להחזיר. "נחיה שם, אני יעבוד שמה עם שאול עד שיהיה לנו כסף להחזיר, ונחזור לפה. יש לו בית גדול, יהיה לכם חדר לבד תלכו רגיל לבית ספר, זה רק לבנתיים אנחנן נחזור לארץ אבל בנתיים מסוכן פה" וככה הוא בעצם שכנע אותי את אמא ואחי. שזה רק זמני. אבל הכל ניהיה מסובך יותר, אני אמא ויוחאי לא סיפרנו לאף אחד. אפילו לא סיפרתי לנהוראי זה היה הדבר הכי קשה לי בעולם. יום למחרת בשלוש לפנות בוקר אני אמא ויוחאי קמנו ולקחנו את הכרטיסי טיסה את הדרכונים המזוייפים, והתעודות זהות ומזוודות עם בגדים. ונסענו לכיוון נתב"ג. הרגע הכי מפחיד היה שבו בעצם השתמשנו בדרכון ובתעודת זהות מזוייפת שהצגנו אותן למזכירה פחדתי שהיא תגיד לנו לחכות. אבל כלום היא העבירה אותנו בלי שום בעיה. אני ויוחאי ואמא החזקנו ידיים עד שהגיע הטיסה. עלינו למטוס ישיר ללונדון ישבתי ליד החלון וההיינן בשקט לא דיברנו. יוחאי אחי נרדפ ואני ואמא לא הצלחנו להירדם. נחתנו בלונדון הזמנו מונית לבית של שאול דוד שלנו. שאול ואשתו לולה היו אנשים מקסימים באמת הם קיבלו אןתנו יפה, הם שמחו ממש שבאנו נתנו לנו הרגשה שאני ויוחאי כמו הילדים שלהם. באמת הם דאגו שלא יהיה חסר לנו כלום. זה הרגיע ממש את אמא שלי. לולה אפילו למדה את אמא שלי להכין עוגת שוקולד הכי טעימה והיא באמת הייתה הכי טעימה. לולה ואמא שלי עבדו בבית, הכינו כל מיני מאפים עוגות והיו שולחים לאנשים. אמא שלי ממש הייתה שמחה שיש לה תעסוקה והיא ממש התאהבה בזה. ואני ונהוראי למדנו בבית, שאול דאג להביא לנו מורה פרטי. אבל אבא שלי לא בא כמו שהוא הבטיח לא אחרי יומיים ולא אחרי חודשיים. ניסינו להתקשר אליו מלא כולם דאגו לו. אפילן לולה דאגה לו אבל הבן אדם נעלם, לא ענה לא כלום. ראיתי את אמא שלי מתחננת לטלפון שהוא ייענה ואת האכזבה בעיניה שלא היה מענה. היא פשוט נשברה ןהייתה בדיכאון וכמה שהיא הייתה בדיכאון היא המשיכה לעבוד עם לולה. היא אהבה את האפיה וטענה שזה מרגיע אןתה ומשמח אןתה לראןת אנשים שבאמת אוהבים אותה ואת המאפים שלה, הלקוחות נהיו כמו משפחה כזאת.
ואני א ין יום אחד שלא חשבתי על אבא ועל נהוראי "מסכן הוא בטח דואג לי, הוא לא מבין לאן נעלמנו". ככה חשבתי. אמא תמיד ניסתה לעודד אותי "זה לא בסדר ההייתי צריכה לספר לו, הוא חבר שלי והוא בטח מת מדאגה ולא מבין" ככה אמרתי לאמא שלי.
"אני יודעת בוביק אבל את תחזרי ואת תסבירי לו ואני בטוחה שהוא יבין ויסלח" אמא ניסתה לעודד.
"נחזור לארץ והכל יסתדר אני מבטיחה לך" ככה אמא אמרה.
נמצא את אבא, ואני יספר לנהוראי הכל.
אחרי 4 חודשים החלטנו לחזור לארץ כדי למצוא את אבא, ההיינן בטוחים שהוא בבית, וגם עם לא בטח הוא ישאיר לנו משהו בבית כדי שנדע איפה הוא. הוא בטוח לא טס לבד. בהתחלה שאול ולולה ניסו לשכנע אותנו להישאר, לולה בכתה כי אין להם ילדים ואנחנו פשוט ההיינו כמו הילדים שלהם לולה בכתה המון. היא גם ממש נקשרה לאמא שלי. אישה טובה לולה באמת. לא אשכח בחיים אותה. יוחאי תמיד היה מצחיק אותה עם סיפורים שלו על בחורות בישראל. ועל החברים הסתומים שלו. לולה ושאול ניסו לשכנע אותנו להישאר ושאולי מסוכן. אבל החלטנו שאנחנו חייבים לחזור לארץ בשביל אבא, ונתקשר אליהם ושנעדכן אותם בכל דבר. בזה אנחנן בטוחים שאבא שלי בארץ. כי אבא שלי בחיים לא אלך בלעדינו. אז חזרנו והמצב התדרדר יותר ויותר.
חזרנו לארץ.
את אבא לא מצאנו אפילן התעודת זהות והדרכון המזוייפים וכרטיסי הטיסה מצאנו אותם בבית אז מי זה הבנו שהוא לא טס. שהוא פה בארץ מתחבא. והאנשים שאבא שלי חייב להם כסף גילו שאנחנו בבית ומאיימים עלינו בעיקר עליי. ויוחאי עושה כל מיני עבודות בשבילם כדי שלא ייפגעו בי ובאמא. ונהוראי זה כבר בהמשך אני יספר. ואת האנשים שמדברים עליי ועל המשפחה כאילו הם יודעים יותר טוב ממני.