הסיפור החדש שהתחלתי, פרק 1. שמות יתקבלו בברכה.

כשאני פוקחת את עיני אני בחדר שלי, במוחי צרוב הזיכרון המחריד ממועדון האימונים.
אני קופצת מהמיטה בבהלה, בלי לחשוב פעמיים אני רצה למטבח, שם אוכלים בני משפחתי המזויפת בשלווה את ארוחת הבוקר ומביטים בהנאה בהוצאה להורג של ג'רוד.
אני רואה את השוטר הראשי פוקד על שוטר זוטר: "עשר מלקות בשוט בקר!" ואני מיד מבינה שלא היה לג'רוד סיכוי לעבור את זה, אפילו החסון שבגברים לעולם לא יצליח לשרוד את העונש הזה.
זה אחד העונשים הקשים בעיר.
אחותי הקטנה בוכה כשגוררים את גופתו אבל אבא שלי אומר באגביות: "אל תבכי. הוא סתם פושע נדוש." בעוד הוא מורח חמאה על הלחם.
אני מביטה בהם בגועל כמעט חמש דקות ואז מתפרצת בזעם בכוונה לקחת את המעיל שלי וללכת אבל אבא שלי תופס אותי בכוח כשאני מנסה לצאת מהמטבח המסריח מתבשילים טעימים.
"מה אתה רוצה?" אני יורקת עליו.
"אני? בת נורמלית. למען האמת ילדים נורמליים, לפחות מאשתי השנייה שרה קיבלתי ילדים רגילים יותר." הוא אומר ואני רואה את בניה של אשתו השנייה צופים כבר פעמיים מחדש בהוצאה להורג וצוחקים עם כל טיפת דם.
"זה מגעיל. אתה באמת רוצה שאני אשמח כשרוצחים את חברי?" אני שואלת בכעס.
"כאן הבעיה. אלו הם החברים שלך, במקרה כזה את היית אמורה למות איתם, אבל אני אמצא דרך להראות לך שאת לא עליונה עלי, אם תהיה עוד התקוממות אחת כזאת כנגדי את תעברי ייסורים קשים מאלו." אומר אבא שלי.
אני מראה לו אצבע שלישית ויוצאת מהמטבח, אבא שלי נאנח כשאני טורקת את דלת הבית בכוח מאחורי.
אני מתחילה לרוץ, עוברת בין בתים ובין מפעלים וממהרת לשוק השחור, אני רוצה ארוחה טובה עם פרננדו בדוכן של ג'ייג'ולו. הוא המועדף עלי מכל המוכרים, המרק שלו נהדר.
כשאני מגיעה לשוק פרננדו אכן שם, הוא משלם על חזיר אפוי היטב אצל מיירה וכשהוא רואה אותי הוא זונח את האוכל ומחבק אותי בשמחה.
"שמעתי מה קרה אתמול, את בסדר?" הוא שואל ואני מהנהנת קצרות ומושכת אותו לדוכן של ג'ייג'ולו, אנחנו קונים מרק בשאריות הכסף שלי מאתמול ומתיישבים לאכול עם עוד כמה סועדים אחרים בין כמה דוכנים של בשר.
"יש לך משהו דחוף לספר לי, מהו?" שואל פרננדו וכמו תמיד מוותר על הסברים מיותרים.
"האבא המעצבן שלי אומר שאם אני אעשה עוד משהו שבוגד בו ומאיר אותו באור שלילי אני אסבול יותר מג'רוד." אני אומרת.
"כמעט בלתי אפשרי, כמות הצלפות כזאת בשוט בקר היא אחד העינויים הנוראיים ביותר שיש." הוא אומר אבל נותן לי להמשיך למראה מבטי הזעוף על כך שקטע אותי.
"אני רוצה שיראה שאני לא שמה עליו. אני רוצה שיבין שהוא לא מעניין אותי." אני אומרת בשקט.
"את רוצה לארגן התקוממות, לתת לו אגרוף בפרצוף היהיר שלו, להרוס את כל תקוותיו, לרמוס את המוניטין שלו בכפות רגלייך, להשמיד כל דבר שהוא בעל ערך בשבילו, לגרום לו לסבול כמו שסבלנו כולנו." אומר פרננדו ומתאר בצורה מדהימה את רגשותיי.
"לא ניתן לתאר זאת טוב יותר. אני פשוט רוצה שיסבול." אני אומרת וגומרת את המרק.
"טוב יש רק דרך אחת: להאיר אותו באור שלילי בפני השליטים הגדולים. אנחנו צריכים להשפיל אותו."
"בפומבי."
"וקשות."
אנחנו מחייכים בשמחה ומתכננים נקמה בעוד השמש זורחת בנחת.