הסטודיו ברחוב אלן – פרק 1

04:47, טיפות הגשם מטפטפות על אדן החלון, מחליקות וזולגות על לחייה. מרילין פוקחת עיניה, מפהקת קלות, מביעה אנחה חסרת אנרגיה ומתאכזבת על שהתעוררה לעוד יום ריק ופוחז, כמוה.
היא מתרוממת מהמיטה, מלטפת את סניזי, משפשפת את האף ויוצאת מהחדר אל עבר המטבח.
מפעילה דארק סייד בפטיפון, בודקת את התאריך של היום, מהנהנת ומוציאה נר מהמגירה.
ה-21 בינואר, נר מספר 10.
השנה העשירית לחיים ללא תמימות ותקווה. היא מדליקה את הנר ותוהה איך הוא מעז לדלוק, בזמן שחייה כבויים לחלוטין.
איך הנר עוד בוהק, בזמן שעיניה חסרות הברק מביטות בלהבה ממסה את השעווה.

עברו 10 שנים.
10 שנים מאז שהתמימות נלקחה ממנה, ואיתה גם התקווה.
החיים, אלו שהיו בשבילה המתנה היקרה מכול, הפכו להיות הקללה הנוראה ביותר.
היא היתה מוותרת עליהם קודם לכן, אילו רק היתה מניחה לעצמה.
היא עדיין זוכרת את היום ההוא, כאילו התרחש ממש אתמול.
אבל היא לא רוצה להיזכר בו. הכאב כבר קיים, הוא מכה בה מדי יום. הגיע הזמן להתארגן, להכין עצמה ליום שהתכוננה אליו ברגע שימלאו עשור לתפנית חייה.

החיים בשבילה היו גלגל שלא מסתיים. רק עוצר ומתחלף, מקבל לתוכו חיים חדשים וחסרי משמעות, שיום אחד יוחלפו גם הם. להחלטתה, היום הזה הגיע.
מרילין פשטה מעליה את בגדיה, והביטה במראה. פעם היא העריכה את הגוף שלה, התייחסה אליו כאל יצירת אמנות נעלה. הקימורים, חזות העור, המרקם, הגוון… היא לא יכלה להעלים עין. היא אהבה להביט בעצמה, אהבה לאהוב את עצמה.
היום היא מביטה בנשמה ריקה שכלואה בגוש בשר מחולל ומתועב, זה שהיה בעבר היצירה המוערכת מכול.
הוא לימד אותה את זה.

היא לבשה את הבגד הראשון ששלפה מהארון – שמלה שחורה עם תחרה באזור האגן, מגיעה עד אמצע הירך לכל היותר. הוסיפה גרביונים קרועים, נעלה אולסטאר מרופטות, מרחה מייקאפ, יישרה קו עם איילינר עבה על העפעפיים, ולא ויתרה על אודם, אדום כדם.
05:50, הגיע הזמן ללכת. היא צריכה להספיק להגיע לשם לפניו.

מרילין לבשה את המעיל האדום ויצאה מהבית.
במדרגות הבניין היא פגשה את לירוי, שיכור מזורגג שאשתו עזבה אותו לפני כמה שנים טובות. היא דיברה איתו מספר פעמים, הניחה שאולי יש סיפור מאחורי בקבוקי הסמירנוף, אבל בסופו של דבר הוא לא יותר מאדם שמצא נחמה בלתי-מוסברת באלכוהול.
היא המשיכה בדרכה, התעלמה מהמילים שזרק לעברה ויצאה מהבניין.