הסוף קרב – פרק 3: הרגל

פרק 3:
אני יושבת, "לב שבור, דיכאון ילדות, אהבה זה דבר שלא נגמר"
כתבתי עוד שורה,
בספר השירים שלי.
אני משוררת. אם, ככה אני יכולה לקרוא לשורות שאני כותבת. משורר כותב שירים שמחים, אני לא. אני כותבת שירים שמשקפים את העולם, העולם שלי.
"ג'וד, ארוחת בוקר!"
שמעתי את אימא צועקת מלמטה.
אף אחד מהם, מהמשפחה המאושרת הזאת, לא עולה לחדרי לעזור לי.
זה טוב, הם ממלאים את מבוקשי.
ירדתי במדרגות.
****
"ג'וד, את צריכה עזרה?" שאלה אימי.
"לא" עניתי. "זו כבר הפעם העשירית שאת שואלת!" אמרתי בזעף.
ובראשי הוספתי, את גם יכולה להגיד לאבא ולתומאס להפסיק לשאול.
נכנסו הביתה. "אימא, אבא ותומאס" אמרתי בקול, הם הסתובבו. "אני הולכת להיות חודש עם הגבס. זה לא אומר שאני צריכה את העזרה שלכם, אני לא רוצה שתשנו את ההרגלים המשונים שלכם שאני לא רואה בהם צורך. מה שאומר, אני רוצה שתעזבו אותי לנפשי, תודה ולהתראות"
****
הגעתי למטה.
התיישבתי ליד תומאס ואכלתי את ארוחת הבוקר שלי.
שקשוקה, סלט מלפפון ומיץ תפוזים טרי.
הארוחה האהובה עלי.
לבוקר כמובן.

"ג'וד, למה את לא מוכנה?" שאל אחי.
"לאן?" עניתי בתהייה. "לבית ספר" אמר בחוסר הבנה.
"אני לא הולכת" הכרזתי. "למה?" שאל.
"בגלל שני דברים עיקריים:
אני עם גבס וזה בלתי אפשרי, להסתובב ככה מבלי להיות תלויה במישהו.
שנית, בית הספר הזה לא יעזור להשכלה שלי או ירחיב אותה. מלמדים אותנו שמה רק דברים פשוטים במסווה של שפה גבוהה שבנינו לא ישפיעו על המקצוע שתבחר כשתגדל. ב60% מהמקרים."
תומאס היה המום. "אוקי, אבל איך תשלימי את כל החומר?" "יש מספר אפשרויות: אפשרות ראשונה- אתה מביא לי את כל החומר, אפשרות שנייה- ההורים שוכרים לי מורה פרטי, אפשרות שלישית ואחרונה- אני אלמד מהמחשב."
אמרתי בהתרסה.
הוא אף פעם לא לומד.
****
תומאס בבית הספר, אימא ואבא בעבודה ואני בבית.
אני יושבת על המיטה בוהה במסך הריק של הטלוויזיה וחושבת.
צלצול בדלת קוטע, את מחשבותיי ותהיותיי.
אני עם הקביים רצה לדלת. אני פותחת, זה לא אחר מאשר…