הסוף קרב – פרק 2: דן

מצחיק כמה האושר כואב, כואב כל כך שאף פעם לא הבדלתי אותו מהסבל.
מהבדידות,
מהאפלה,
מהפחד.
מעניין מי המציא את האשליה המתוקה הזו?
שאוחזת אותנו כאחוזי טירוף, מפתה ולוחשת מילים מרגיעות.
האושר הוא מחלה, לא מהמחלות שהייתם מקבלים חיסונים עבורם בילדותכם. לא, האושר רחוק מלהיות צפוי ולא כואב.
תמיד ניסיתי להקדים תרופה למכה, זה לא עזר. זה חיסל אותי מבפנים, מוטט אותי כמו מגדל קלפים.
אני חלשה מולו, מול האושר. איני מסוגלת להבין, כיצד הוא פועל ומדוע מפתה? למה הוא נותן תחושת שמחה שעלולה להתחלף באובדן ובהרס עצמי? לא הייתי שמחה אף פעם והכל סביבי תמיד היה קודר. אני רואה מעבר לפרצופים תמימים, אני רואה את הנפש של כל ברייה וברייה.
מצחיק כמה האושר כואב, כואב כל כך שאף פעם לא הבדלתי אותו מהסבל.
מהפיתוי המענג,
מהמתיקות החולפת,
מהכאב המתמשך.
מעניין מי המציא את השילוש המתוק הזה?
בדבר אחד אני בטוחה, בפעם הבאה אני אהיה מוכנה.
הפסדתי מולו, אך, במירוץ החיים.
אני אנצח.
****
שבת,
יום בו כולם מתבטלים ונהנים בחיק משפחותיהם.
טוב, לא אני.
ביום הזה, אני יכולה להיות מרוכזת במחשבותיי ללא מפריע. השבוע, יש לי מישהו אחד בראש והוא דן.
בשבוע החולף, כל יום ויום היו בנינו היתקלויות.
ביום ראשון, הוא הכיר אותי ונוצרה בנינו השנאה.
ביום שני, הוא חיכה לי ליד הלוקר והחל בריב איתי.
ביום שלישי, חייך אלי בבוקר. בארוחת הצהרים, הוא שפך עלי קולה.
ביום רביעי, דחף אותי במדרגות.
ביום חמישי, שם לי פירה על הכיסא בחדר האוכל, המכנס שלי היה צריך לראות ניקוי יבש בגללו.
ביום שישי, הוא שם לי רגל ורגלי נשברה.
וביום שבת? הוא לא עשה לי עדיין כלום. אבל כל יום ויום, הוא חייך אלי, חיוך יפה שכזה ולרגע חשבתי שהוא לא יעשה את זה שוב. שהוא לא יפגע בי.
***
"זה כל כך חמור?" שאלתי באדישות את הרופא.
"לא" ענה, אני ידעתי שזה מה שפיו יגיד, הורי ואחי הופתעו." קצב ההחלמה של היד שלך מדהים!" אמר בלהט.
"אני אצטרך גבס?" שאלתי בחשש.
"כן, אך, לתקופה קצרה" ענה, זה טוב מידי, קל מידי ולא מציאותי. "כמה ימים זה תקופה קצרה?" שאלתי באדישות ובקרירות האופיינית לקולי.
"חודש" אמר ובמבטו בחן את מבטי, לראות איך אני מגיבה לחומר שהזריק.
כנראה שלא טוב, שמעתי צרחות של בהלה.
ראיתי רק שחור ואפלה מסביב, זה היה יפה. הפחד תמיד היה לי לשתייה והבהלה למזון.
***
עייני נפקחו, אני בבית חולים. הרמתי את ראשי מהכר, צופה בנקודה אקראית בקיר.
כך עברו מספר דקות ואז הדלת נפתחה. זה היה דן.

"מה אתה רוצה?" שאלתי באדישות, העיניים שלנו נפגשו. "אני מצטער" אמר, בעת שהושיט לי זר פרחים, פרחים שחורים ולבנים. האהובים עלי.

"אף משפט שלך, לא יגרום לי לסלוח לך" פי אמר בנימת כעס. הוא התיישב לידי במיטה, ידו ליטפה את לחיי. מבטו ננעץ במבטי, היינו שרועים בסיטואציה הזאתי, שבלבלה את שנינו.

"למה אתה מכאיב לי?" שאלתי, לא באדישות ולא בקרירות האופיינית לקולי, שאלתי באכפתיות וברגש. לראשונה בחיי, התעניינתי במה ששאלתי וזה הרגיש מוזר. זה הרגיש מפתה.

"אני באמת מצטער!" ענה. "אתמול, לא הצטערת!" אמרתי בהתרסה. הוא, שמט את ידו מלחיי ומבטו הופנה הצידה, הרגע שהיה בנינו חלף כלא היה.

"אני לא מסוגלת לסלוח, לאדם שהכאיב לי , שפגע בי בגוף ובנפש. דן, לא משנה לי ההצטערות שלך, כי, אתה כבר פגעת די והותר!" אמרתי בזעף. עיניו קדרו ומבטו לא היה כבעל תקווה, הוא היה עצוב. הוא היה שבור.
הוא קם, משאיר בחיקי זר פרחים שחורים ולבנים עטופים בסרט אדום. רק דבר אחד,אמר בעודו יוצא "תבטיחי לי שיום אחד תהי מסוגלת לסלוח לי" אמר ,בעצב מהול בייאוש ובתחינה.
שתקתי.
והוא יצא.
***
וביום שבת? הוא ריסק לי את הלב.
השתיקה כואבת ,כמעט, כמו האהבה.