הסוף קרב – פרק 1: ההתחלה של הכל

לתבוסה יש טעם מתוק.
מתוק מהאושר, מתוק מהידיעה שזהו, זה נגמר.
אני יכולה להרפות בלי פחד ובלי לחשוב על המחר.
הרי אני הפסדתי והוא לא יכול לעשות לי כלום.
אני כישלון.
אף פעם לא חשבתי את שתי המילים האלה באושר, בעצם אף פעם לא חשבתי על האושר.
כי הוא לא קיים.
אושר זו רק מילה שקרית שאנחנו לומדים כשאנחנו קטנים, מפיחים בנו תקווה באותה נשימה עם רוח החיים.
המחשבות שלי דיכאוניות כמו הלב שלי והחיים שלי.
תמיד ניסיתי להיות אחרת, אבל אז הכל התחיל.
והכל התחיל מאח שלי.
***********************************************************************************************
קמתי מהמיטה, מזיעה ומלאה בוץ ודם.
זה די רגיל אצלי, לקום מזוהמת, פעם זה בוץ ודם פעם אחרת זה חול ומים.
יש לי בחדר גם מקלחת, אז זה אף פעם לא עורר בעיות.
התקלחתי, החלפתי מצעים ובגדים ניקיתי מעט ולאחר מכן ירדתי ליחידת הבישול המשפחתית או בשפה העממית מטבח.
"בוקר טוב מתוקה" אמרה במתיקות אימי.
"אימא, בוקר אף פעם לא יהיה טוב, בסך הכל קובץ שעות שנועדו לעורר אותך ולשאוב אותך לדבר המטלטל הזה שנקרא חיים וזה מעולם לא היה ויהיה טוב" עניתי בקדרות.
החיוך של אימא שלי נמחק, כמו כל בוקר אני איך שהוא מדכאת אותה וזו לא אשמתה, מסכנה.
"בוקר טוב אימא!" אמר בלבביות אחי תומס. אנחנו הפכים אני והוא.
"בוקר טוב מתוק" אמרה והחיוך שמחקתי לה חזר לפנים.
"בוקר טוב לאחותי המושלמת!" אמר בחיבה.
" אני לא מושלמת, בגלל שאין דבר כזה להיות מושלם. סתם מילה, שאמורה לגרום לך לשמוח ולחיות באשליות. ורק שתדע יש לי שם\" שוב הוכחתי לאימא שלי שלא משנה מה תעשה ואיך תפעל אשאר אני. ואני זה לא טוב.
" בוקר טוב לכולם" אמר אבי באופטימיות.
ואז אכלנו, יותר נכון הם אכלו ואני תהיתי מה יש לי על הצלחת, כמו כל בוקר.
השגרה הזו לוקחת 20 דקות, מתסכל אבל ככה זה. שנים.
"היה טעים" אמר תומס "אבל אני וג'וד צריכים ללכת לתיכון" עכשיו הוא נזכר איך קוראים לי.
"בי" אמרנו שנינו ויצאנו.
נכנסנו למכונית, למכונית שלי. ואז הוא התחיל.
"מה הסיפור שלך? את מנסה להרוס אותם? כל יום שעובר ואת נהיית גרועה יותר ויותר. כל בוקר ואת אומרת לאימא אמירה דיכאונית אחרת. אני לא מבין אותך ג'וד" אמר בזעם את הדברים שרבצו לו על הלב.
שתקתי, מה עוד יכולתי לומר לו? אתה צודק, זה לא היה עוזר.
"תאמרי משהו" אמר בתחינה לאחר עשר דקות של דממה. דווקא הבוקר יש פקקים, דווקא.
"אין לי דבר או חצי דבר להוסיף" אמרתי ביובש, מרחיקה את השיחה ממני.
"ג'וד את אחותי וזה קשה לי לראות אותך ככה" אמר וקטעתי אותו.
"הגענו" פעם ראשונה שאני מאושרת לבוא לבית הספר.
צעדתי עם תומס בשביל האפר שמוביל לבית הספר החדש, הייתי עם חולצת בית ספר לבנה וג'ינס כהה. שיערי השחור והארוך יש לציין התנופף ברוח, הגענו למזכירות.
תומס הפעיל את קסמיו על המזכירה, כרגיל. אנחנו י'4 ,המספר סביר.
שמענו צעקות, כרגיל איחרנו. נכנסנו.
כל התלמידים הפנו את מבטם אלינו, גם המורה. "ומי אתם?" שאלה בקול צווחני.
"אנחנו התלמידים החדשים" אמר בפשטות תומס. המורה הבינה ועיינה בדפיה, היא כחכה בגרונה. "תלמידים תכירו אלה טום וג'ד סטורט, תתנהגו אליהם יפה" תומס היה בשוק מהטעות.
"המורה את טעית" אמר בהבעה מופתעת "לי קוראים תומס סטיורט ולאחותי ג'וד סטיורט" המורה הסמיקה מהטעות." כתוב לי שג'וד הוא בן" אמרה בפסקנות, "אז יש שם טעות" אמר, כמו החיים שלי, טעות אחת גדולה.
"אפשר לאחר השיעור לעבור על הפרטים שקיבלת עלינו" אמר אחי בחביבות, אנחנו כל כך הפוכים הוא ואני." כדי לראות שאין עוד טעיות" והיא הסכימה, למה שלא תסכים? כולן נופלות בקסם שלו.
"אם ג'וד היא בת אז זה אומר שניצחנו בתחרות השכבתית?" אמרה נערה אחת, הסתכלתי עליה והיא כבר עצבנה אותי, היא לבושה בחולצת בית ספר בצבע ורוד בהיר ומכנס ורוד כהה וכולה מיקס אחד גדול של ורוד, היא ורודה מידי. יותר מידי.
"יכול להיות ורד" אמרה המורה בטון עליז, השם שלה מאוד הפתיע אותי וזו כמובן הייתה מחשבה צינית.
אני ותומס ישבנו מאחור, לא ביחד כמובן. וגם לא היו שני מקומות פנויים למזלי.
ישבתי ליד איזשהו בן ותומס ליד נערה בלונדינית שגם עצבנה אותי, היא התחילה איתו.
ככה זה אצלי כולן מעצבנות אותי.
אחרי 30 דקות שבהן למדנו, הנער שיושב לידי נזכר לדבר.
"אני דן" התעלמתי ממנו והמשכתי להעתיק מהלוח.
הוא יודע מי אני, אין טעם שאענה.
כמובן, שאנחנו יושבים ליד החברים שלו ,אז, כולם ראו איך ייבשתי אותו.
"את יודעת שאת אמורה לענות" אמר בכעס.
"אמורה כן, רוצה לא." עניתי.
הצלצול הציל אותי מהזעם שלו.
קמתי לעבר החדר אוכל התיישבתי בשולחן ריק והייתי בטלפון.
אני אף פעם לא אוכלת בזמנים שמסגרת כלשהי קובעת לי, שונאת את זה , שונאת מסגרות ובעצם אני שונאת כמעט כל דבר, אם לא את הכל.
תומס פנה אלי\"ג'וד, איפה הכסף?" שאל. "אצלי, למה?" עניתי בשאלה.
" אימא אמרה שאקח ממך את הכסף." אמר בקוצר רוח. "אימא גם אמרה שזה לא בריא לעשן." עניתי. " למה שוב להתחיל עם זה? למה?" שאל בעצבים. "קח וטוס לי מהחיים." נתתי לו את הכסף והוא עף בלי שום מילת תודה או פרידה, טוב כאלה אנחנו ,הפכים.
דן פסע לכיווני עם חבריו, הסתכלתי בשעון עוד ארבעים דקות תגמר ההפסקה. באסה.
לאחר כמה דקות בהן התלבט עם חבריו, הוא התקרב ואמר, "פעם אחרונה, שאת משפילה את דן אלימלך" אמר וחש אותה חזק ומנצח, חש ווינר. הוא הסתובב עם חבריו שהיללו אותו, שפוטים. אני לא יכולה לתאר במילים את השנאה שלי לאנשים כאלה שהולכים הישר לטבח.
הלכתי אחריו ,למקום, שבו הוא ישב עם שני חבריו שהיו שם כשהוא איים עלי ועוד חמישה נוספים בערך. היו שם מן הסתם גם נערות.
"זוכר אותי?" אמרתי בקרירות. "איך אפשר לשכוח?" ענה, חושב שבאתי להתחיל איתו, פחחח.
התקרבתי כמה צעדים, הוא היה בטוח שזו הולכת להיות נשיקה.
" פעם ראשונה ואחרונה שאתה מנסה לאיים עלי, מובן?" הוא צחק עם כל החברים שלו , תיקון השפוטים והשפוטות שלו. נעמדתי שם כמה דקות, מחכה שיבין את המסר.
"למה את עדיין פה" שאלה ורד, הסתובבתי לעברה. " בגלל שלא כמוך, אני לא מפחדת מהערס הקטן הזה. אני מחכה שיכניס את המסר טוב טוב למוח שלו וגם שיתנצל." הוא קם.
"ערס תקראי לאח שלך" אמר בזלזול. "סבבה" עניתי לו ותומס בדיוק עבר עם הבלונדה.
"תומס" צעקתי, הוא בא. ושאל "מה?", הבלונדה התעצבנה עלי שבכלל העזתי לקרוא לו.
"דן פשוט אמר לי שאתה ערס" אמרתי בקול יציב ורגוע, יודעת מה הולך לקרות עכשיו, השגרה.
תומס התקדם ונתן לדן,כאפה חזקה בלחי והלך עם הבלונדה.
"אתה ביקשת את זה" אמרתי הוא וכל חבריו, אם אפשר לקרוא להם ככה היו המומים.
הסתובבתי והלכתי לחדר אוכל, כשחזרתי השולחן עם הדברים שלי, כבר לא היה ריק.
"אז את החדשה?" אמרה נערה אחת לאחר שהתיישבתי בשולחן. "פשוט אף אחד מהוותיקים לא היה יושב בשולחן הזה ודרך אגב קוראים לי לידור"
"ולי ג'וד" אמרתי בחוסר התעניינות. לאחר שיחה, שבה הם שאלו אותי שאלות עלי ועל תומס וייבשתי אותם, כמה שרק אפשר העיקר שיעזבו אותי, דן בא. שוב. ולא לבד עם אותם שני בנים.
"תקשיבי לי ותקשיבי טוב חדשה, אני לא רוצה עוד פעם אחת נוספת התנהגות מצדך, לא מתעסקים עם דין אלימלך." כל החדר אוכל בהה בנו, הוא נתן לי כאפה ואמר "זה על הכאפה ממקודם" הסתובב והלך.
קמתי, תפסתי אותו ביד החזקה שלו. יד ימין. משתלם לדעת לקרוא שפת גוף.
והפלתי אותו בחוזקה לקרקע. "חשבתי, שכבר עברנו על זה. שאתה ערס מעצבן, לא מציק לי או מנסה לאיים עלי " אמרתי, כולם היו בשוק."חבל" המשכתי ונתתי לו בוקס חזק מלא בשנאה. הרבה שנאה.
קמתי ואמרתי "בתאבון" בטון רגוע וחזרתי למקום.
ירד לו דם, הרבה דם. אני יודעת את זה כי שמעתי את אחד החברים שלו צורח בלחץ לשני שצריך לקחת אותו מהר לאחות.
"מה זה היה עכשיו?" שאלה אותי לידור בתדהמה.
"בעיות קליטה" אמרתי. בשולחן לא היינו רק אני ולידור, אלא גם, בן, ג\'ונתן, לירון ורום.
בן ולידור חברים, לירון הוא הבן זוג של רום וג'ונתן רווק.
הם צחקו,"את יודעת שדן הוא מלך השכבה?" אמרה רום.
"וזה מעניין לי את התחת" אמרתי ברצינות ובאטיות כדי למתוח אותם.
ואז תומס הצטרף, בלי הבלונדה. "מצאת חברים?" שאל מולם.
"מצאת חיים?" שאלתי. הם נקרעו מצחוק והוא ממשיך בשלו. "זו הבדיחה הכי טובה שלך?"
"לך לבלונדה" אמרתי. "יש לך מזל שאני צריך לשרותים" אמר וקם.
"ומי היה החתיך הזה?" שאלו רום ולידור.
"דומה לתחת של בבון הילד הזה" אמרתי ודי אכזבתי אותן, לאחר מספר דקות,הוספתי. "והקוף הוא אחי המעצבן."
"אתם ממש מתנהגים כמו אחים." אמר ג'ונתן בציניות.
"אל תבנו עליו, לידור ורום. הבן אדם חי בסרט כמו דן, אם לא יותר" אמרתי.
הוא חזר.
"ג'וד, אלן קורא לך" אמר והחבורה שישבה איתנו הסתקרנה.
"אז שיבוא לפה, הוא רוצה לדבר איתי,לא אני איתו." עניתי.
ותומס הלך להביא אותו, אלן בא והתיישב לידנו.
כל הבנות בחדר אוכל סקרו אותו, כי בואו נגיד שהוא ואח שלי היו באותה חברת דוגמנות.
לאחר מספר דקות של שקט בשולחן, "סתם שאלה, למה אתה מתנחל לי בשולחן?" אמרתי והמשכתי. "מילא אח שלי, לו עוד יש תירוץ. אבל לך אין"
"את רוצה שנלך?" שאל אלן, בפק נעלב ספק כועס.
"אתה ותומס? ברור שכן טוסו על טיל מצידי לירח." אמרתי והם הלכו.
"למה הקמת את החתיכים?" שאלה עצבנית רום.
"אלן ותומס סתם מעצבנים. וחוץ מזה, אם בא לך לראות להם את הקוביות חפשי באינטרנט הם דוגמני עבר." עניתי מתוסכלת, היא הייתה בשוק, היא ולידור."את באמת לא מזהה אותי או אותם?" שאלתי סקרנית.
"את דוגמנית?" שאל לירון סקרן. "לא, איכס" עניתי. "אם אתם לא מזהים זה לא משנה, זה מעולה אפילו."
"אני מזהה" אמר בן. "את ג'וד סטיורט, הבת של אדוארד סטיורט" וכל המבטים בשולחן הופנו אלי.
"של אדוארד המפורסם?" שאלה לידור מסוקרנת. נו למה כל פעם זה קורה לי?
"כן" אמרתי בתסכול והוצאתי תמונות שלו עם חתימות,שתיים.
"והנה, תמונות למקרה והתכוונתן לבקש" הן היו מאושרות, או יותר נכון זה מה שהן חשבו.
הסתכלתי, על הפנים של שתיהן והגעתי למסקנה אחת, בני אדם לא יודעים שאושר הוא רק משחק בנפש שלהם, אשליה, בדיה.
הם חושבים שזה אפשרי להיות מאושר. הם לא רוצים להבין שהשמחה הכי גדולה שלהם, אמורה להיות הפרדה מהעולם הזה.
המחשבות שלי לא דיכאוניות.
הן רק משקפות את האמת, האמת שלי.