הסוס השחור

קרני שמש דקות התגנבו בזהירות להיכל, נוגעות ברכות ברהיטי העץ הכבדים.
כאילו לא נערך פה שום משפט על רצח.
האולם כולו מלא, הישג שלא קרה זה שבע עשרה שנים לערך. דודי נהג לספר לי שתוכנן כי אולם בית המשפט של העיירה יבנה בצורת עיגול, אולם לאחר שהבינו כי אין פשעים שיצדיקו מקום כזה קיצצו בשטחו לחצי עיגול. בעבר, כעסתי על זה. רציתי אולם משפט מפואר ויפה. מקום שבו אוכל לשחק תופסת עם אחותי באין מפריע. כשגדלתי, חשדתי שהסיפור הומצא לחלוטין. וגם אם כן, אני מבין את השיקול של האחראים. אף אחד לא התעניין במשפטים של פריצות לבתים, גניבות והוצאות דיבה.
ליתר דיוק, הוצאות ריבה. ככה האחיין שלי אומר, ומי אני שאתווכח.
אבל מעולם לא ראיתי את הדוד שלי עומד בראש הבמה, שבעבר נדמתה לי גבוהה יותר. מעולם הוא לא הצביע באצבע מאשימה לעבר הנאשם ומעולם הוא לא הפנה את האשם כלפי התובע. הוא לא היה שופט. לא במקצועו ולא בחייו.
הוא מעולם לא שפט אותי.
הדוד שלי היה השריף של העיירה הזו, עד לפני שנתיים. עד לפני שפגע בו כדור בין העיניים, באמצע הבר המנומנם ביותר שתוכלו לתאר לעצמכם.
אבל אני מניח שזו הייתה התגרות בגורל לקרוא לבר על שם משרתו של המוות. זה מה שלפחות מילמלה מיס אדמס הקשישה מאחורי הבר, כשקירצפה גושי קיא בלתי מזוהים.
יש שייאמרו שהשריף האמיתי הוא זה שעומד מול השופט. מסביר, משכנע, מאשים. אני לא אומר הרבה. אני נשען על קיר הגומחה שלי. צופה, לא פועל. מבחינתי, זה מופע הליצנים שנערך בעיירה ביום הראשון של האביב. אחד אחר השני, השופט, הנאשם ועורכי הדין מלהטים במילותיהם. מרתקים את הקהל המועט באשליות ובתכסיסים זולים. החוק הוא בדיחה מקרטעת במקצת, ואני הצופה הביקורתי. זה שתמיד ממלמל שהוא לא יחזור שנה הבאה.
זה שתמיד רואים ראשון בשדה שהקוצים יבשו ממנו. אבל בשקט. מבויש מכך שבכל זאת חזר.
אבל הפעם הזאת שונה. אין זה גנב רכב שנעמד למשפט בשביל הפרוטוקול. זה גם לא סכסוך שכנים חסר תכלית. זה מקרה רצח. של שישה אנשים.
מוסכניק גרוש, מנהל מפעל קשיש, פסיכולוגית עייפה, זבנית קשת יום ומורה שקונה לתלמידיה סוכריות חמוצות על מקל.
והדוד שלי.
לך תחפש קשר ביניהם.
יש שלא יחפשו. רצח אחד – מניע. עוד רצח – קשר. עוד רצח – הרוצח פסיכי. זו השיטה הרווחת כיום.
מובן שזו השיטה הרווחת. זו השיטה הקלה.
הנאשם נכנס, רועד כולו. אני מצליח להבחין בקושי בשבריר חיוך בפניו החיוורות של ג'יימס. אני מרים לעברו גבה חולמנית. אני ממוקד יותר בנאשם מאשר בשוטר שלצידי. "הוא פוחד מהמשפט." ג'יימס לוחש בנשיפה רפה. ג'יימס גדול מימדים וג'ינג'י ביותר, לכן הוא נראה חביב כל כך. אדם בלתי מזיק. השוטרים שלי ברובם בהחלט בלתי מזיקים, אבל רק ברובם. לפעמים קשה לדמיין את ג'יימס מסתורי, או שומר סוד. או בעל חוכמת רחוב.
אבל אני מצליח להבין למה ג'יימס מתכוון.
משהו פה חשוד.
השופט מדבר בנמרצות שלא ידעתי שהוא מסוגל לה. לרגע, אני מפחד שקוצב הלב שלו יעופף מתוכו מרוב נמרצות. מצד שני, זה השופט שלנו. הנמרצות שלו שקולה לעצלנות בינונית של אדם רגיל.
כשהוא פונה לנאשם, אני בקושי מספיק לעצור אותו כשקול הירייה מנקב את השלווה העצלה של העיירה הזו. כל השלווה הזו מתפוצצת לחלוטין, כשאנשים מאבדים את שלוות דעתם ומתחילים לברוח מהאולם בצרחות. השלווה היא רק דיבורים ואוויר. אין בה דבר שישאיר משהו ממנה לאנשים סביבי.
אני מפלס את דרכי בין האנשים הנדהמים לעבר הנאשם. כשאני מתקרב אני מגלה שטעיתי.
זה לא הנאשם. זו גופתו.
הוא לא נשם אפילו רגע לאחר הירייה. הוא מת מיד, לפני שיספיק לספר ולו דבר אחד. נזכרתי בלחץ הרב שלו לפני המשפט. "בבקשה, שריף וויליאמס." הקול שלו היה מפציר בי מעבר לסורגים "תן לי ללכת."
טוב, אתם לא מצפים שפשוט אתן לאסורים לברוח כשהם רק מבקשים ממני, נכון?
לכן, סיכמתי את כל המאורע במילה אחת. המילה שדוד שלי אמר בשנייה האחרונה לחייו, בפאב "הסוס השחור".
"לעזאזל."