הסוהרת

המבט שלו.
העיניים החומות-כהות האלו שנצצו לאור הירח, בחדר החשוך.
השפתיים שלו.
חושניות כול כך, עד שיש צורך במאמצים אדירים בשביל לעמוד בפניהן.
הקול שלו.
קטיפתי, נשמע כמו מנגינה והוא כול כך מפתה, שהוא יכול לגרום לכול אחת לעשות כול מה שהוא רוצה.

גייסתי את כול כוחותיו בשביל לעמוד בקסמו.
"תחסוך ממני את המשחקים שלך. אולי האנשים בעולם הזה תמימים מידי, אבל אני הרי יודעת מי אתה" אמרתי, מתפללת לאלוהים שהוא יחשוב שדמי גועש וליבי פועם מהר, בגלל כעס ולא כי אני בקושי מצליחה לעמוד בפניו.
"כן. יש לנו עבר ארוך ביחד" הוא אמר בעודו מתהלך באיטיות מסביבי, בוחן את פני.
"לצערי, כן" הסכמתי בחוסר ברירה, לא עוקבת אחריו במבטי. לא התכוונתי לשחק במשחקים שלו והתכוונתי לוודא שהוא מבין את זה. חוץ מזה, כשהוא נעלם משדה הראייה שלי, נהיה לי יותר קל לשלוט בעצמי.
"כמה שנים את כבר צדה אותי?" הוא ביקש שאזכיר לו.
זה גרם לי לצחוק, צחוק אמיתי. אני צדה אותו? כן בטח.
"להזכירך, אתה זה שעוקב אחרי. לא משנה לאן העבודה לקחה אותי, אתה הופעת שם אחרי יומיים. תרשה לי לשאול אותך, זו בעיה של אגו?" שאלתי, ממשיכה להביט לעבר שום מקום.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל ולפי קולו ידעתי שהוא עומד בדיוק מאחורי.
בלי לתת לזה להסית את קו המחשבה שלי, עניתי "כמה זמן אתה כבר חי? ארבע מאות? חמש מאות שנה? ומעולם, בכול פרק הזמן הארוך הזה, לא הייתה אישה ששכחה אותך. לא הייתה אישה שיכלה להמשיך בחייה בלעדיך והנה אני, סתם עוד בת תמותה. או שכך חשבת בכול אופן. חשבת שאני אתאבל עד מוות אחרי שתעזוב? תעשה טובה, אז שברת את ליבי, עניין גדול. בחיים יש דברים קשים יותר מלב שבור" אמרתי.
"את רוצה להגיד שהתגברת עלי?" הוא שאל והפעם הוא לא רק עמד מאחורי, הוא עמד כמעט צמוד אלי. הרגשתי את הנשימה שלו על עורפי, זה העביר בי צמרמורת נעימה וכול כך רציתי להסתובב אליו, אבל לא עשיתי זאת.
נאנחתי בכבדות והעמדתי פני משועממת.
"אני פה במקרה בציד אחר אסיר ואתה סתם מבזבז את זמני, סיימנו פה?" שאלתי.
"את צדה אותי?" הוא שאל בעודו מעביר על צווארי את אצבעו.
כמעט התמכרתי למגע שלו, אבל הייתי חזקה יותר מזה.
"אתה נותן לעצמך חשיבות גדולה מידי" אמרתי בזמן שהתרחקתי ממנו לאמצע החדר והסתובבתי אליו.
"ברייקן כבר מזמן שכחו שאתה אפילו קיים. נמאס להם לרדוף אחריך והם החליטו שאתה פשוט לא שווה את הטירחה" הוספתי בעודי משלבת את זרועותיי על חזי. "למעשה, כרגע אני בציד אחר ניירון. אתה יודע, זה היצור עם שלושה ראשי כריש ומספיק תיאבון ושיניים בשביל לאכול את כול האנשים בשכונה הזו עד חצות?".
האמת ששיקרתי, את הניירון תפסתי והחזרתי לרייקן עוד אתמול. אבל כול מה שיעזור לי לגרש מחדרי את ג'אייס, מתקבל בברכה. אבל למרות שלג'אייס היה אגו גדול, הפעם לא נראה שמילותיי מפריעות לו.
הוא לא אמר כלום, רק התקרב אלי ונעצר במרחק של צעד ממני.
"את טעית" הוא אמר לבסוף בקול שקט.
"לגבי מה?" שאלתי, מעמידה פנים שאני לא רוצה לדעת.
"זה לא עניין של אגו" הוא אמר.
"כול העניין, בך" הוא הוסיף, ליקק את שפתו התחתונה ואז נשך אותה בעדינות.
הנשימה שלי הפכה כבדה כול כך למראה שפתיו, עד שלרגע איבדתי את השליטה העצמית.
לצערי, זה כול מה שהיה נחוץ.
תוך שבריר שנייה, הוא עמד צמוד אלי ושתי כפות ידיו היו על הלחיים שלי.
"לא שיחקת איתי מספיק?" שאלתי בעייפות, נכנעת לגמרי ורוצה רק תשובה כנה.
"שברת את ליבי כדי שתוכל לברוח ממאסר, עכשיו אתה חופשי כי לסוהרים נמאס להיות כול הזמן צעד אחד מאחוריך, אתה יכול ללכת לאן שתרצה. אז למה אתה כול הזמן נטפל אלי?" הוספתי.
הוא הניח את אצבעו על שפתיו ולחש "ששש…".
לאחר מכן הוא נרכן אלי ושפתיו רפרפו על שפתיי, נוגעות לא נוגעות, משגעות אותי עד טירוף.
"אני רוצה רק אותך" הוא לחש.
"אהה, זה מה שאתה אומר לכולן, אה?" לחשתי בחזרה.
החולשה שתקפה אותי, הייתה כה עוצמתית, עד שבקושי הצלחתי להחזיק את עצמי על הרגליים.
ג'אייס נרכן אל צווארי וכשפתיו רפרפו על עורי, הרגשתי את ניביו החדים.
"אתה עומד להרוג אותי?" שאלתי בכזו תשישות עד כי זה היה נשמע שכאילו לא אכפת לי כבר.
"אתה יודע שהנשיכה שלך תעבוד כמו ארס. אני לא אהפוך, אני אמות" הוספתי בין נשיפות כבדות.
בתור סוהרת של בית כלא לכול הדברים הרעים בעולם שיש להם טלפיים, שיניים וכול דבר אחר שמשמש אותם להרג, הייתי מהירה, חזקה, נרפאתי מהר ואורך חיי לא היה תלוי כמעט בשום דבר. הבעיה הייתה, שהדבר היחיד שיכל להרוג אותי, נמצא בדיוק עכשיו בחדר שלי. כי מאיזושהי סיבה לא ידועה, רק הארס של ג'אייס, יכול להרוג אותי.
לצערי, יצא לי לגלות את זה בדרך הקשה.
ג'אייס נאנח בכבדות בעודו מתרחק ממני.
הוא הביט בי במבט, שלהפתעתי הרבה, ביטא צער.
"את טועה קלייר, שוב" הוא אמר ונעלם.