הסוד של צ'רנוביל 4

מייגן שמעה במעורפל צפצוף קבוע וטפטוף נוזלים. לאחר כמה נסיונות היא הצליחה לבסוף לפקוח את עיניה, והאור סנוור אותה. לאחר שהתרגלה לבהירות המסנוורת ראתה תקרה לבנה צחורה, עם אורות פלורסנט קבועים בה. "היי, איך את מרגישה?" מייגן הסתכלה על מקור הקול וראתה את אימה. היא חשבה על התשובה וניסתה לגבש תמונה לגבי מצבה. "אני מרגישה…איטית" אמרה לבסוף. אמה צחקה מעט ואחזה בידה של מייגן. "זה בגלל התרופות חמודה. הרופאים נתנו לך סמי הרדמה, ואת רק עכשיו מתאוששת מהם" אמרה. "איפה סטייסי? היא בסדר?" שאלה מייגן בבהלה, נזכרת לפתע באירועים שקדמו להתעלפותה. "סטייסי בסדר. למזלה נמצא תורם לכבד ולכליה, והיא נמצאת עכשיו בהתאוששות" מייגן חייכה בהקלה, מאושרת לדעת שחברתה הטובה בסדר. "משהו כואב לך יקירה? שאלה אמה בדאגה. מייגן ניסתה להניע שרירים בגופה, בודקת שהכל כשורה. כפות רגליים, שוקיים,ירכיים,אגן,בטן,צוואר,כתף ימין,זרוע ימין, כף יד ימנית, כתף שמאלית- עיניה של מייגן נפערו בפחד. "אמא, למה אני לא יכולה להרגיש כלום מתחת לכתף שמאל?" שאלה באימה. עיניה של אמה התמלאו ברחמים. "מותק,אני מצטערת. מכיוון שלא היה להם ציוד דרוש במקום, הרופאים לא הצליחו להציל אותה" אמרה ברוך. מייגן סובבה באיטיות את ראשה, מכינה את עצמה נפשית למראה. היכן שהייתה פעם ידה השמאלית נמצא עכשיו אוויר ריק. על כתפה הייתה חבושה תחבושת לבנה, קצה משוחרר מהגדם. בחילה מלאה את מייגן והיא התעלפה שוב.

ניו אורלינס, לואיזיאנה ינואר 2013

שנה עברה מאז מייגן וסטייסי עברו את תאונת הדרכים. סטייסי התאוששה בצורה נפלאה: הכאבים היו מעטים, ורוב הקרעים התאחו. מצבה של מייגן לעומת זאת, היה פחות זוהר.

"תסגרי, ותפתחי. מצוין, עכשיו תסובבי את הזרוע ותניעי כל אצבע בתורה" הורה המדריך. מייגן ניסתה להניע את הזרוע המכנית באותה צורה שתרגלה בשנה שעברה. "מצוין, מייגן.עכשיו תקחי את כוס המיים הזו, תשתי ממנה, ותורידי אותה חזרה לשולחן." מייגן עשתה כפי שנאמרה, אך הזכוכית העדינה נשברה כשהורידה אותה חזרה לשולחן. "אני מצטערת, לא חישבתי את הכוח נכון." אמרה בייאוש. המדריך הניח יד על זרועה הבריאה. "זה בסדר, את תקלטי את זה. את מתקדמת נהדר, לרוב האנשים לוקח זמן רב הרבה יותר להשתלט על תנועות בסיסיות כאלו" אמר והציע למייגן חיוך. מייגן ניסתה לחייך חזרה אך מיד פרצה בדמעות והתייפחה בלי שליטה. המדריך עמד כלא יודע מה לעשות והציע לה קופסה של טישו.

"היי מתוקה אני בבית" קראה אמה של מייגן. "היי אמא, יש דואר בשבילי?" שאלה מייגן. מאז התאונה מייגן לא וויתרה על החלום שלה, והגישה בקשה להצטרף לקבוצה החדשה של פיזיקאים שנשלחה לצ'רנוביל, אוקראינה, ללמוד את הנזקים שנעשו בפיצוץ הגרעיני. "למעשה, יש לי מכתב בשבילך" אמרה אימה. מייגן קמה ממקומה ומיהרה לעבר אימה שעמדה ליד השיש.
"תביאי לי תביאי לי תביאי לי" אמרה מייגן בהתרגשות וקפצה כדי להגיע למכתב שהחזיקה אמה מעבר לראשה, שכן הייתה גבוהה ממנה. "לא לפני שתאמרי לי שלום כמו שצריך" אמרה. מייגן חייכה ונשקה את אימה, כורכת את זרועותיה סביבה. "אני אוהבת אותך יקירה שלי" מלמלה אימה לתוך שיערה. "אני אוהבת אותך גם. המכתב?" בקשה בחוסר סבלנות, כף רגלה מרקדת בעצבנות על המרצפות. אימה גלגלה את עיניה ונתנה לה את המכתב. מייגן פתחה את המעטפה וקראה את תוכן המכתב בשקיקה. "אנחנו שמחים להודיעך שהתקבלת לתוכנית לחקר רדיו האקטיביות בצ'רנוביל, אוקראינה" קראה בקול רם. לאחר כדקה שקעה כובד ההבנה במייגן, שלראשונה מאז התאונה, נראתה מאושרת.