הסוד של מלסיה -פרק 8

סורי על הפרק >.<

קראתי לאחת המשרתות ואמרתי לה שתשיג שמלה הולמת מספיק לגווין ושתלך לטפל בה.
"היא נמצאת בבקתה," אמרתי לפני שתספיק לשאול משהו. "אין בעיה אדוני." היא צחקקה מעט והלכה.
ניגשתי לחדר הכס לראות את אבי. "אני זקוק לעזרתך," התחלתי לומר.
"אני חושב שאני כבר יודע במה." אמר במסתוריות. אני חושב שסמקתי קשות.
"אבא, גם אתה הרגשת ככה כשהכרת את אמא?" שאלתי אותו. אבות לא אמורים בדרך כלל להתעניין בחייהם של בניהם. ככה זהז אצלנו לפחות. אבל אם לא אפנה אל אבי, אל מי אפנה?
"היית איתה הלילה נכון?אתה מרגיש צורך להיות קרוב אליה, שכיף לך להיות בקרבתה, למרות שאתה הודף אותה ממך…"
"אבא!!" גמגמתי. "אתה לא צריך לשפוך את כולי כאן…" הוא צחק וחיבק אותי. "אתה צריך להפסיק לחשוש כל כך מקשר בני. אתה צריך להתחתן. אני מציע שתציע לה אירוסים כבר ככה שלא תצטרך לחשוש מעשיית טעויות."עמדתי לענות משהו כשדלתות הכס נפתחו. גווין אחזה בזרועה של אישה.
אמי.
"סלח לי מלכי, אך המלכה ביקשה לראותך." היא קדה והשפילה את ראשה. "הרמי ראשך גבירה, וגשי הנה." היא התחילה לצעוד קדימה ונמנעה מלהביט בי. אבי ירד מכיסאו וניגש אל אמי. הוא אסף את ידיה לקרבו ונישק את גב ידה. "רצית לראותי?"
"רציתי לדון איתך בכמה דברים וכמובן לראות את בני. היא נפנתה לעברי ונשקה למצחי. "סיאל, כמה גדלת. אתה הרבה יותר גבוה עכשיו. אני זוכרת שעוד היית נמוך ממני." שנינו צחקנו. אמא תמיד היתה נמוכה ממני.
"אולי קצת גבהתי אמא, טוב לראוך אותך אחרי הרבה זמן." נשקתי את ידה ופניתי לגווין. "אנחנו נשאיר אותם לבד." אחזתי בשקט בידה וגררתי אותה החוצה אחריי. "מה עשית עם אמי?" שאלתי אותה. היא שילבה את ידיה זו בזו והלכה בסמכותיות בין קירות המסדרון. "היא קראה לי לבוא אליה בבוקר. דיברנו מעט ואז היא בקשה שאלווה אותה אל אביך." ענתה.
"אני מניח שאין טעם לשאול על מה דיברתן, נכו?" אמרתי ברטוריות. הגענו אל כניסת הארמון.
"מתי את עוזבת?" שאלתי. "היום.באתי להחזיר אותך אל מלסיה." היא אחזה בידי בפתאומיות ומשכה אותי אל מחוץ לארמון. כרכרה חיכתה ליד השער. היא פתחה את הדלת ו"זרקה" אותי פנימה. "היי! מה את עושה?! אני עדיין צריך להודיע להוריי-"
"נו באמת, אתה לא ילד קטן יותר." היא הפסיקה מעט. "חוץ מזה כבר הודעתי לאמך." היא נכנסה אחריי וסגרה את הדלת. "סע חזרה לארמון סטיב." היא אמר לו והסיטה את הוילון המפריד. "עכשיו אתה." אמרה והצביעה עליי. או-או, חשבתי בלב. זה הסוף שלי. "אפשר להבין מה חשבת לעצמך? אני חשבתי שאתה עוזב לתמיד, שאתה לא מתכוון לחזור." היא אמרה את דברה מעט בצעקה. הייתי המום. אני מודה שא חשבתי שזה יפגע בה כל כך. "ואל תחשוב לחזור על המילים "אני מצטער"! " הכרכרה עצרה פתאום אך כעבור דקה המשיכה. סטיב הבין שלא כדאי להתערב. גיחכתי. היא בהחלט יודעת איך לתפוס אותי.
"אז מה את רוצה שאני אגיד?" שאלתי אותה, מתקרב מעט. ידי חיפשו את ידה ומצאו אותה.
היא גמגמה. "הממ… ש…"
"מה אמרת?" אמרתי מנסה לעקוץ אותה. היא ניסתה להתרחק אך לא היה לה לאן. ניסיתי לשמור על עצמי אך אבי צדק. הייתי נואש לקרבתה.
קירבתי את ידה אל שפתיי ונישקתי אותה קלות. היא הופתעה מעט אך לא משכה את ידה.
"מה? המחווה הזו לא מוצאת חן בעינייך?" המשכתי. אודם קל כיסה את לחייה. "זה לא מה שאמרתי." אמרה. הנחתי את ידיה משני צדדי גופה, סוגר עליה. "אז מה את רוצה?" לחשתי באוזנה. היא שלחה את ידה ואחזה מעט בחולצתי. "… אתה בעצמך חושב כך… אני קטנה בשבילך…" היא בכתה בשקט וידיה התהדקו סביבי.
"היי היי," אמרתי והרמתי את סנטרה כדי שתביט בי. "אני אולי חושב כך, אך זה לא אומר שאין לי רגשות כלפייך…" הנחתי את ידי על פי. לעזאזל! לא הייתי צריך להגיד לה את זה. הסמקתי והפנתי את ראשי ממנה.
"אני אומרת…" היא משכה בגב חולצתי וסובבה אותי לעברה. עוד לא הספקי לומר מילה כשהיא הצמידה את שפתיה אל שפתיי והטמיעה נשיקה. הייתי בהלם רגעי. זו הנשיקה הראשונה שלי. היא באה להתרחק שוב אך תפסתי אותה והחזרתי לה נשיקה. כל גופי בער בתשוקה. המגע של שפתיה היה חמים והדליק אותי. לא הצלחתי להחזיק עוד ומשכתי אותה לעברי, מושיב אותה על ברכיי. כבר עמדנו לעצור בארמון אך לא יכולתי להפסיק. ידי היו סקרניות לחקור את גופה, אך נאלצתי לעצור כשהיא ניתקה את עצמה ממני. "אנחנו צריכים לצאת. הכרכרה כבר נעצרה ואנשים יתחילו לחשוד אם לא נצא בקרוב." היא התנשפה. נאלצתי להודות שהיא צודקת אך ידי לא הצליחו להתנתק ממנה. וידיה היו עדיין על עורפי.
"צודקת." נתתי לה עוד נשיקה אחת והורדתי אותה ממני. יצאתי מין הכרכרה, מנסה להיות נינוח וניגשתי אל הצד השני, פותח את הדלת ומושיט לה יד. "ג'נטלמן," אמרה בהתעניינות. כשנכנסנו חזרה לארמון קיבלו אותנו המשרתות בכניסה.
"ברוכה הבאה הביתה הנסיכה גווין. ברוך שובך לארמון הנסיך סיאל."