הסוד של מלסיה -פרק 6

הקשבתי למוזיקה הנעימה שבקעה מין הנבל. הנגנית ישבה על קצה האגם וידיה פרטו על המיתרים הזהובים.
"אמא לא חשה בטוב, זה יהיה לך מעט קשה לבקר אותה." שמש הערב כבר התחילה לרדת ואורה השתקף במי האגם הצלולים. "אנחנו בודקים את כל האפשרויות, אבל הרופאים שלנו עדיין לא מבינים ממה היא חולה." זרקתי פיסת לחם קטנה אל האגם וציפיתי בדגים עולים ותופסים בו, נלחמים על מעט האוכל. אבא אמר שהוא לא סיפר לי קודם לכן על המקרה שלה כי הוא לא רצה להדאיג אותי, הוא לא רצה שאחזור הביתה ואפסיד הזדמנות לעסקים וקשרים.
"אבל מה אם המצב היה חמור יותר ולא הייתם מודיעים לי בזמן?" הוא נעצר במקומו ולא הביט בי.
"אני מצטער, בן…"
אולי היה עדיף שהייתי נשאר במלסיה ולא חוזר. זה מרגיש ממש כאילו המשפחה שלי מתחילה לשכוח ממני.
נכנסתי אל בקתת העץ שנמצאת סמוך ליער ונשכבתי על המיטה. דמעות קטנות זלגו מעיני. העייפות התחילה לעטוף אותי ועיני נעצמו.
ממש שנייה לפני שנרדמתי מעתי את הדלת נפתחת.
"סיאל," דמות עמדה מולי ופנייה הביטו בי בהבעה עצובה. 'למה את עצובה?' רציתי לשאול, אבל הדבר היחיד שהצלחתי להגיד היה רק, "תישארי איתי, אמא," וידיים חמות עטפו אותי.
התעוררתי כשאור הדמדומים נעלם לגמרי. גופי בער מחום ובקושי הצלחתי להזיז את ידי. "אל תזוז." מישהו אמר לי. הבטתי לכיוון החלון הקטן. דמות ישבה שם, בת. גווין.
גווין?!
"מה… מה את עושה כאן? איך?… איפה?…" הרגשתי כאילו אני שוקע בתוך המיטה. היא התקרבה אליי בזהירות והניחה מטלית לחה על מצחי. "אתה חולה. יש לך חום גבוה. הגעתי הנה כדי לדבר איתך על משהו. אחת המנשים בחצר הפנתה אותי הנה, וכשהגעתי שמתי לב שנרדמת. באתי לכסות אותך אך כשנגעתי בך הרגשתי שגופך בוער ו…" היא השתתקה לפתע. "אני מצטערת על אמך. אני מקווה שהיא תהיה בסדר…" היא התיישבה לצידי. שמלתה השחורה היתה יפהפייה עליה.
הרמתי את גופי מעט ונשענתי על אמות ידי. פתאום הייתי מודע לעובדה שאני חסר חולצה. בין רגע פניי הסמיקו עוד יותר. "אה… הא… למה אני…?" גמגמתי.
היא כחכחה בגרונה. "הזעת מאוד, אז חשבתי שאם אסיר ממך את חולצתך גופך יצטנן מעט…" היא ליטפה את פניי וקור נגע בי בכל מקום שאצבעותיה עברו. "זו רק קוביית קרח. כדי לצנן את הפנים. הכנתי לך אמבט, כדאי שתקום, זה יעזור לך. המשרתות בארמון אמרו לי את זה פעם כשאני הייתי חולה." היא אחזה בידי והעמידה אותי על רגליי.נכנסנו אל חדר הרחצה הקטן. "אתה תסתדר?" היא שאלה אותי. ניסיתי להשיב לה אך ראשי היה מעורפל ולא הצלחתי לדבר. בסופו של דבר הנהנתי והיא השאירה אותי לבדי. לקח לי זמן להסיר את בגדיי אך לבסוף נכנסתי מתחת למים הקרים.
היא בטח באה לכאן כשי לצעוק עליי, אך כששמעה על אמי וויתרה. "אוף! זה כזה מביך! יומי הראשון בבית אחרי שנה וכבר הצלחתי להביך את עצמי ועוד מול נסיכת מלסיה." חשבתי בקול. קערתי את ידי והתזתי מים על פניי. בטח אי-הגעתי לארוחת הערב עוררה משהו באנשי הארמון, אולי אפילו מעט אכזבה לאבי.
צאתי וכרכתי מגבת לבנה סביב מותניי. בגדי הלילה שלקחתי איתי נחו בצד. התחלתי ללבוש אותי כשלפתע שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת. מיהרתי ויצאתי החוצה. לא היה איש בבקתה.
"גווין? את פה?" לא נשמעה תשובה. פתחתי את הדלת ויצאתי אל אחורי הגינה. הלילה היה שקט ואלפי כוכבים היו בשמיים, שהיו בצבע כחול-שחור חזק. "גווין?" קראתי אל החשכה.
"אתה לא צריך לצעוק, אני ממש כאן." שמעתי אותה עונה לקראתי. היא ישבה על הדשא בצד הבקתה. "אתה מרגיש יותר טוב?"
"אה? כן, קצת תודה. למה יצאת מהבקתה? קר בחוץ." אמרתי ונרעדתי.
"זה לא בכבודה של נסיכה להיות באותו חדר עם גבר שאין לה קשר אליו." אמרה כמדקלמת. מה?! מה מלמדים אותה בדיוק?!
"זה בסדר, אני לבוש. וחוץ מזה, איכן תשני?" היא הביטה בי בשאלה. נאנחתי. זה לא משנה, הרי ממילא אנחנו נהייה בקרוב מאורסים.
"בואי, את יכולה לישון כאן." אמרתי והתקרבתי כדי להושיט לה את ידי. היא נרתעה. "אני לא יכולה, אסור לנו לישון ביחד." היא קמה מבלי עזרתי אך היססה, כמי שמבינה שאין לה הרבה ברירות.
"קדימה, אני מבטיח לא לעשות כלום." היא תפסה בידי ונכנסנו חזרה. "אני יכול להביא לך את אחת החולצות שלי, אך היא תהיה גדולה עלייך…"
"זה בסדר," היא קטעה את רצף דיבורי ונכנסה לחדר הרחצה. שקט שרר לדקה ואז היא יצא, כששמלה, דקה בצבע לבן שמנת לגופה. "את בטוחה?" שאלתי, מרגיש את ליבי דופק.
היא הנהנה. "למה לא? הרי אמרת שלא תעשה כלום…" היא נכנסה אל מתחת לשמיכה והצטופפה מעט אל הקיר. נכנסתי אחריה וניסיתי לשמור על מרחק, אך מהר מאוד מצאתי את עצמי מחבק אותה ונרדם.