הסוד של מלסיה -פרק 5

אחרי שהמשרת יצא מחדרי הסרתי את המגבת ולבשתי את בגדי הלילה שלי.
שכבתי במיטתי ונרדמתי, מקווה לטוב.

התעוררתי עם אור ראשון של בוקר. האוויר היה חם יותר מהמבוקר שעבר. ניגשתי אל חדר הרחצה ושטפתי את פניי. המים הקרירים העירו אותי.
לבשתי חולצה לבנה פשוטה עם פתח ווי מכופתר מקדימה, ומעל ווסט אפור עם סמלים בשחור – של הממלכה שלי – מכנס אפור פשוט עם כמה כיסים וחגורה עבה שחרב קשורה אליה.
אכלתי ארוחת בוקר בזרירות ופניתי לשלום מין השומרים. הם ליוו אותי אל השער ושם מצאתי את עגלון המכתבים.
"יום טוב לך אדוני," הוא פנה לעברי והניד עם כובעו. הנדתי חזרה לעברו. "יום טוב גם לך. אתה מכיר את הדרך?"
"הו בוודאי, הייתי בארמונך כבר כמה פעמים. אתה בוודאי אינך מכיר אותי, אך יצא לי לפגוש אותך כמה פעמים." צחק. דבריו הפתיעו אותי. "הו באמת? איני זוכר אותך… בכל מצב, תוכל להסיע אותי חזרה? אשלם לך אם תרצה." נראה שהוא נבהל מעט. "הוא לא אדוני! אני עושה זאת מבקשת המלכה. אני איני יכול לקחת ממך ולו פרוטה אחת!" הוא התיישב במקומו ליד המושכות ואני סגרתי את דלת העגלה.
התחלנו לנסוע וכל הדרך ניסיתי לחשוב מה עושה עכשיו גווין, שכן למרות שאמרתי שלא אבוא, היא לא החזירה תשובה או סימן.
"סלח לי על שאלתי נסיך, אך האם יש קשר כלשהו בינך לבין הנסיכה? כוונתי, אתה כבר שנה בארמון, והנסיגה יפה וצעירה… האין אתה רוצה להתחתן?" שתקתי זמן ממושך, כשלבסוף הוא אמר, "סלח לי, לא התכוונתי…"
"זה בסדר…"
"סטיב," הוא אמר את שמו.
"זה בסדר סטיב, אני פשוט חשבתי. בקשר לשאלתך, אני לא יודע איך לענות, זה קצת מסובך." עניתי. למעשה לא ראיתי צורך כלשהו לענות לו.
"אבל… אתה אוהב אותה נכון? כלומר, אני רואה איך אתה מסתכל עליה כשהיא מטיילת בחצר, או איך שהיא מביטה בך בבקרים…" אה… מתי הוא הספיק לקבל כל כך הרבה אינפורמציה עליי?
"טוב, הנסיכה אכן יפה מאוד, ויצא לי לכבוד גדול להיות לצידה, אך אני איני יודע אם היא תרצה להתחתן עם אדם כמוני…" העגלה נעצרה ליד בקתה קטנה ושומר יצא ממנה. הוא החליף כמה מילים עם סטיב ואז פנה להביט דרך החלון.
"אדוני? בעגלת בכתבים?" זה היה ג'ון, שומר השער שעבד פעם בארמוני.
"רק נותן לו להבריח אותי פנמיה," אמרתי ובעליצות וקרצתי. הוא חייך לעברנו ונתן לנו לעבור.
כעבור שעה קלה הגענו. עליתי חזרה לחדרי. כבר שנה שלמה שלא הייתי בו, אך הכל היה נקי כתמיד.
"הנסיך סיאל, המלך מבקש לראותך." אמרה לי משרתת שנכנסה לחדרי. "הוא גם מוסר לך שהוא שמח במיוחד לראות אותך שוב בבית." היא קדה דלות ויצאה, סוגרת את הדלת אחריה.
החלפתי את נעליי מנעליים גבוהות – אלה שקיבלתי במלסיה – לנעליים שטוחות וסגורות – או כמו שהמשרתות אומרות, נעלי סירה -, טבלי את ידי בצלוחית השמן הריחני ועשיתי את דרכי אל חדר הכס.
אבי ישב על כיסהו הגבוה. ירדתי על ברכיי לפני. "מלכי, אני שמח לרראות שאתה בריא ושלם. מי ייתן וישמרו עלייך תמיד."
"הרם ראשוך, בני," הוא חייך. "אמור לי לשם מה חזרת ואילו הודעות יש בפיך." סיפרתי לו את סיפורי מאז הגעתי לארמון מלסיה ועד עכשיו.
"אז אתה חוזר למלסיה לשם המשימה שנתנה לך המלכה, ומה בדבר הנסיכה…?"
"הו," הובכתי. זה לא משהו שהתכוונתי לדבר עליו כשאוזני השומרים שומעים אותנו.
"תיתנו לנו כמה דקות לדבר." אמר אבי. נראה שהוא הבין. השומרים הנהנו ויצאו.
סיפרתי לו על שיחתי עם המלכה. "אז מה תעשה? אני אתמוך בך בכל החלטה שתעשה, אך אני כן חפץ בכך בתתחתן, וחתונה עם נסיכת מלסיה משמעותה קשירת קשרים עם הממלכה…"
"אני יודע, כבר החזרתי תשובה." הוא הרים גבה מופתעת לעברי. "אמרתי שברגע שאגמור את המשימה של המלכה, אשאל את גווין." אבי ירד מכיסהו וחיבק אותי בעוז. "כל הכבוד בני, אני גאה בך על שהתחלת לקחת החלטות לבד."
"תודה אבי." אמרתי. הרגשתי כמו ילד קטן לפי איך שהוא אמר זאת. יצאנו מחדר הכס ופסענו ביחד במסדרון התמונות. "לכמה זמן תישאר?"
"ליום יומים, זה כבר שנה שלמה שלא הייתי כאן. אני אשמח להתעדכן בחסר." החיוך המתוק מש בפניו של אבי. נרעדתי.
"סיאל, יש משהו שאתה צריך לדעת, זה לגבי אימך…"