הסוד של מלסיה -פרק 28
הלכתי לעבר החדר שגווין הראתה לי, היכן שהטבעת של מלסיה נמצאת. אני חושב שבמקום להיעזר בחוקרים ואגדות אני צריך למצוא דרך לדבר עם הנשמות מהטבעת, כמו בפעם הקודמת. הבעיה היחידה היא שבפעם הקודמת הן הופיעו לי בחלום, ואני לא יודע למה גרמתי כדי שזה יקרה.
החדר לא היה נעול, למזלי, וכמו בפעם הקודמת הוא היה ריק מאנשים.
ניגשתי לשידה ופתחתי את המגירה. הקופסא נחה בתוכה, נינוחה ומבריקה, כאילו היא אינה מגנה על טבעת מכושפת ומרושעת שגונבת נשמות. פתחתי ותה והבטתי בטבעת הספיר הבוהקת שנגלתה מולי. "יופי כה רב, אך עם זאת סכנה כה גדולה טמונה בה…" מלמלתי לעצמי. הנחתי את הקופסא בזהירות על השידה ושלחתי את ידי אל עבר התליון שעל צווארי. כשפתחתי את הכיס הנסתר טבעת ספיר נוספת נגלתה מולי, זהה בתיאום מושלם לאחותה התאומה. " 'יש שאומרים ששתי הטבעות הן בעצם אחת, ושהן התפצלו כשחברי המסדר של מלסיה ניסו להשמיד את הטבעת.' " דבריו הישנים של אבי הדהדו במוחי. רעיון חלף בראשי והחלטתי לנסות אותו, אחרי הכל, הזמן שלי אוזל; וחוץ מזה, שווה לנסות הכל עכשיו.
ענדתי את הטבעת שלי על ידי הימנית. היא היתה חמימה וזוהר מוזר התפתל סביבה, כאילו היא מזהה את אחותה.
שלפתי את טבעת מלסיה מהקופסא הקטנה וענדתי אותה על ידי השמאלית. לרגע דבר לא קרה. הרגשתי אכזבה. משום מה הייתי בטוח שאם שתי הטבעות יהיו על אותו אדם זה יגרום לתגובה כלשהי. שנייה לפני שעמדתי להסיר אותן ולהחזיר אותן חזרה למקומן, הן התחילו לזרוח.
*
"סיאל…" מצמצתי כמה פעמים למשמע שמי. עשיתי צעד אחד אך רגליי כשלו וידי נשענה על קיר האבן המחוספס. הפנתי את מבטי הצידה ועיני השקיפו אל מחוץ לחלון שהיה מקובע בקיר. הכל היה רחוק מאוד, וקטן.
אחזתי בראשי בפתאומיות ועצמתי בחוזקה את עיני, כאילו נכותי מקרן שמש חזקה.
"בוא נסיך, שב." קול מוכר נשמע מימיני. ניורה ישבה על כיסא עץ ישן וגבוה והחזיקה בחיקה צעיף אדום בוהק יפהפייה. היא החוותה אל עבר הכיסא הנוסף שהיה שם.
"איכן אני?" שאלתי אותה והתקרבתי בהיסוס אך התיישבתי בכל זאת. "מה זה המקום הזה?"
"אתה נמצא בטירה הגבוה, לפחות אני סבורה כי זה היה שמה בעבר," היא המשיכה להביט אל האופק ולא יצרה קשר עין איתי. אני בספק אילו היא יכולה לכך, בהיותה רוח." עכשיו שמה הוא הטירה השחורה." הטירה השחורה. השם היה מוכר לי מהיומנים שלה שמצאתי ומהסיור הקצר שעשיתי בטירה. "אך יש דבר מה שאיני מבין," נשענתי כדי להביט בתגובתה מקרוב. "והוא מה קרה בטירה הזו לפני שנים. איך פרצה השרפה הגדולה ולמה?" עיוות קל עבר בפניה. היא פתחה את פיה בכוונה לומר דבר מה אך סגרה אותו. ידיה נעו בעצבנות סביב הצעיף הרך. "זה לא פשוט להסביר. והאמת היא שאני עצמי כמעט ולא זוכרת. לפעמים אני חושבת על אותו היום, מריצה במוחי שוב ושוב את המאורעות אך עדיין אני מרגישה שחסר לי חלק בפאזל הגדול." היא התרוממה והחלה להתהלך בחדר, עדיין איננה מביטה בי. "'הזמן קצר והמלאכה מרובה' הוא היה נוהג לומר. מעולם לא הבנתי את פשר הכוונה שלו למשפט, גם אחרי שהוא מת." היא נראתה מהורהרת, אפילו עצובה מעט. "אם היית צריך לאבד את חייך כדי שאחרים יחיו, הנסיך סיאל, האם היית עושה זאת?"
"ללא כל מחשבה נוספת." עיניתי לה בלי לחשוב אפילו על תשובה. היא חייכה לעברי בעיניה ועטפה את גופה בצעיף. "אתה נסיך טוב, בני," מתה הוא חיה, רוח רעה או רוח טובה, היא עדיין זוכרת את הכללי הנימוס ונוהגת בהם. הושטתי את ידי לעברה וקמתי. היא נתנה לי ללא מילים את הצעיף האדום, אך אני כבר ידעתי לשם מה אני אזדקק לו. דמותה החלה להיחלש וקול הציפורים החל להישמע כהד באוזני. "זממנו כמעט תם, נסיך צעיר. דבר את שאלתך לפני שהיה מאוחר." ידה תפסה בזרועי, כמנסה להיאחז בגשמיות שניתנה לה לעוד כמה דקות. "אם את יודעת שיש לי שאלה את וודאי יודעת מה היא, הלוא כך?" שפתיה התעקלו בחיוך והיא הנה לעבר בראשה לאישור. "יודעת אני מהו הדבר אשר ברצונך לנסות. נסה אותו ואני מבטיחה לך כי להציל חיים תוכל, אך האם תוכל לשמור על שלך…" קולה התעמעם לפני שסיימה את המשפט והיא נעלמה.
*
שאפתי נשימה עמוקה בחדות ופקחתי את עיני. הכל היה חלום? הרמתי במהירות את שתי ידי והבטתי בשתי טבעות הספיר שהיו עליהן. לא, זה היה אמיתי.
משהו רך היה מונח סביב צווארי. הצעיף האדום. נגעתי בו בעדינות. הוא אכן היה רך ונעים.
הסרתי את הטבעת מאצבעי והנחתי אותה חזרה במקומה, ואת הקופסא חזרה לפינתה בשידה. את טבעת הספיר שלי החזרתי אל הכיס הנסתר שבתליון ויצאתי בשקט מין החדר. לא היה איש במסדרון.
בזמן שעשיתי את חזרתי אל חדרי חשבתי על מה שניורה אמרה לי. אם היא באמת יודעת מה התוכנית שלי, ואם היא באמת הולכת לעבוד, אז כדאי שאני אדבר אם ויליאם ואמבר במהרה.
הלילה החל לרדת. נכנסתי בשקט אל חדרי וניגשתי ישירות אל המקלחת. המים החמים הרגיעו אותי ועזרו לי לשכנע את עצמי עוד יותר שזה למען מטרה טובה.
יצאתי מהמים ופתחתי את הדלת, כשמגבת עטופה סביב מותני, וניגשתי אל הארון. רעש נשמע מאחורי. הסתובבתי וצפיתי בגווין, מכחכחת בגרונה ומביטה בי ללא בושה. חיוך משועשע עלה על פניי. "יש לך הרגל מרתק מאוד, את יודעת גברתי, להיכנס ככה אל חדרים של אחרים, ואז להביט בהם…" היא צחקקה בקול והקמה ממקומה על המיטה. "הו מצטערת, זה מפריע לך? אתה צריך שאני אצא החוצה?"
"את רוצה לצאת החוצה?" הקנטתי אותה. היא גיחכה. "זו כבר שאלה אחרת…" שפתיה רפרפו קלות על שלי. "אבא אמר לי להודיע לך שארוחת הערב בקרוב, כך שתוודא שתהיה נוכח ולא שקוע באיזה מחקר…" היא אמרה והתקדמה אל הדלת. "תאמרי לו שאני אבוא ושהוא לא צריך לדאוג."
"לדאוג בקשר למה?" שאלה. "כלום. הכל בסדר. אין שום דבר שמצריך דאגה," אמרתי, ועמוק בליבי התפללתי. אילו רק זה היה נכון…
תגובות (3)
תמשיכי דחוף!!!
מאד יפה, אהבתי ♥
חחחחחחחחחח אם את רוצה אני יכול לתת לך מלא תירוצים לול ^~^
פרק יפה חחח כמו תמיד ^^
חג שמח ^^