הסוד של מלסיה -פרק 25

פרק 25 –אשמות וריבים
חזרנו למלסיה. רוח הערב היתה קרירה והצטערתי שלא לקחתי איתי מעיל. גווין נרדמה, ראשה שעון על חלון הכרכרה. היתה לנו שיחה דיי קולנית לפני שעזבנו, ואני דיי בטוח שרוב הארמון שמע את זה.
הבטתי בה, מכווצת כמו כדור סביב עצמה, כאילו רק רוצה להתרחק ממני. למה זה התחיל בכלל? הרהרתי לעצמי. זו היתה טעות לספר לה, זו היתה טעות לחשוב בכלל שהיא תסכים לזה.
*
"גווין?" קראתי בשמה בשקט. היא הסתובבה לעברי והניחה את סיכות שערה מידה. עכשיו תשומת ליבה היתה נתונה לי. "יש משהו שאני חושב שאת צריכה לדעת," התחלתי לומר. הרעיון היה לספר לה את הפרטים הקטנים על מה שהולך לקרות, כדי שתהיה מוכנה. "את… את וודאי כבר יודעת שכל הארמון מתכונן לחתונתנו הקרובה. הוריך מתכננים להזמין אנשים רבים, וכך גם הוריי. אני בטוח שאת תהיי כלה הראויה לשמה ותוארה." הרגשתי שאני מסתובב במעגלים בדבריי. אני מוכרח לומר לה את האמת או שהיה מאוחר מידי.
"וזהו הדבר שרצית לומר לי?" אמרה בשאלה, מאוכזבת מעט.
"לא… כוונתי היא… אממ…" התחלתי להתפתל ולשחק בידי. מעולם לא חשתי אבוד כל כך, כמי שהמילים עזבו אותו בדיוק כשהיה צריך. "בזמן שהותי בארמון אמך ניגשה אליי וביקשה את עזרתי. היא רצתה שאנסה למצוא מרפא למחלה שתקפה אותך. בעת שיחותנו הסברתי לה את השערתי לגביה וגם את חששותיי." היא הסתובבה והתיישבה כשפניה לכיווני, והבעת דאגה קטנה נסוכה עליהם. "ה"מחלה" שתקפה אותך היא משהו תורשתי שעובר אצלכן, הבנות, במשפחה. זהו סיפור טראגי שאיני יודע את כולו, אך אני יכול לומר לך שהוא התחיל עוד מתקופת מלוכתה של המלכה ניורה. אני… אני איכשהו בצורה עקיפה או ישירה קשור לעניין, את מבינה, כשהייתי קטן אבי נתן לי טבעת כסופה ומיוחדת, משובצת אבן ספיר, בדיוק כמו הטבעת שברשותך. הטבעת שבנכס הממלכה.
תחילה לא ידעתי דבר עליה, רק סיפור עתיק על המקור של הטבעת, אך לא יותר.
הטבעת קשורה לחייך, וכך גם שלי לחיי. הטבעות הללו הן אחיות, והן צריכות להתאחד לטבעת אחת על מנת להציל חיים, לכן… הו גווין…" ניסיתי לנסח את מילותיי הבאות בעדינות, אך הן נשמעו הגיוניות רק בראשי, משום מה. "ברגע שנתחתן אני מתכוונן לגרום לכך שהטבעת שלי תחליף את השבועה של הטבעת שלך, ובכך היא תוכל להציל אותך." סיימתי את דבריי ולאחר מכן היתה שתיקה מעיקה. לא רציתי לומר עוד מילה אך השקט ששרר בנינו הכאיב עוד יותר. הצצתי בפניה. הן היו אטומות, ממש מסכה מושלמת של הבעה לא ידועה. חיכיתי שהיא תאמר משהו.
"גווין-"
"אז מדוע, אם כך?" אמרה לפתע, לפני שהספקתי לומר דבר נוסף. "למה אנחנו מתכננים הכל אם אתה ממילא מכין את עצמך למוות בטוח? מדוע אתה צריך לעשות זאת, להגן עליי? האם אתה אינך רואה כמה זה ייפגע ויכאיב אחרי שתלך?" הטיחה בי בקול חנוק. דמעות עמדו בעיניה.
"גווין…"
"ומדוע, מדוע לא אמרת דבר על כל זה לפני כן?! מדוע לא שיתפת אותי בכך?!" היא התרחקה ממני מעט והניפה את ידיה לפניי, מגוננת על עצמה. "אני לא מאמינה! אתה תמיד חייב לחשוב קדימה, תמיד חייב לנסות לעשות את הדבר הנכון. לא מגיע לי להינצל, אם גורלי למות אז אמות. מה הטעם לסבך ולערב את השאר?" היא בכתה ללא קול ודמעותיה הותירו שובל מלוכלך על פניה היפות.
"הפסיקי!" פניי האדימו מכעס. "רק אחד יוכל לחיות, אינך מבינה? ללא האיחוד של שני הטבעות שנינו נמות, ואז מה הטעם בכך? את עודך צעירה, ולכן הגיוני יותר שזכותך לחיות." ניסיתי לדבר אליה, אך זה הרגיש כאילו מילותיי אינן מצליחות להישמע באוזניה. הייתי עצבני וכועס וחסר אונים.
"אני בסך הכל מנסה להגן עליי כי את חשובה לי! כי אני באמת אוהב אותך!" התפרצתי והבטתי לעברה בעצבים. הבעתה הפגועה שברה אותי, אך לפחות היא יודעת את האמת הכואבת.
"הסכמתי להתחתן חמרות שידעתי, כן, אבל זה רק כי אני אוהב אותך." ריככתי את קולי. "אני מציע שתנקי את פנייך. אנחנו יוצאים בקרוב." הסתובבתי ויצאתי מהחדר, מבלי להסתכל לאחור.
*
עכשיו אני רק חושב מה אומר לפני הוריה. הם וודאי ישמו לב להתנהגות החשודה בנינו.
הכרכרה נעצרה. הגענו חזרה למלסיה.
הבטתי החוצה מין החלון. גם מהמרחק הזה היה אפשר לראות את המשרתים מתרוצצים הנה והנה בהכנות וסידורים.
נאנחתי. "הנסיכה גווין, הגענו חזרה לארמון, אני חושב שכדאי שתקומי." מילותיי הקרות הרגישו מוזר בפי, אך לא הייתי במצב רגשני בדיוק.