הסוד של מלסיה-פרק 24 חלק ב'
עיניי רפרפו מעט לנוכח האור העז שהיה מולי. הבטתי מסביב. נחתי שכוב על מיטה ישנה במקום שהיה בוודאות לא הארמון. אפשרויות בריחה צצו בראשי אך החלטתי שתחילה עליי להיות מאופק ולגלות מדוע אני כאן.
"היי, מצטער על זה, אבל הייתי צריך להביא אותך לפה -הוראה ישירה של המלך- ואסור לאנשים, לא משנה מי הם, לדעת את הדרך לכאן, אז…"האיש משך בכתפיו. תווי פניו היו צעירים מעט אך היה אפשר לראות שגילו גדול משלי בשנה. הוא עמד נטול נשק ובגו זקוף; יחף ומחזיק בידיו שתי מבחנות שבמבט נוסף נראו מסוכנות למדיי.
"מ-מי אתה?" שאלתי בבלבול ומצמצתי. עיסיתי את רקותיי בעדינות, מנסה להפיג את הכאב. הוא הביט לכיווני ופתאום גיליתי שהוא מוכר לי. "אתה השומר שדיבר עם גוו-הנסיכה גווין באותו יום של הנשף?…" תיקנתי את עצמי תוך כדי שאלה. זה לא מנומס לקרוא בשמה של נסיכה ללא תוארה, למרות שאנחנו ביחד.
"כן, ומדוע אתה שואל?" השיב בקול עוקצני. התעלמתי ממנו, מודע במופגן לכך שהוא וודאי מעודכן ביחסי עם הנסיכה. הבטתי מסביבי בהתפעלות וסרקתי את המקום. חייב להיות משהו במקום הזה אם אסור לאיש למצוא אותו. אבל מה?
"המקום הזה… הוא יותר עתיק מכל מקום אחר, אולי פרט לארמון." הרהרתי. הוא התעניין בדברי. "אפשר לראות זאת לפני האבנים. צבעם ישן ודהוי אך הן חזקות ועבות." קבעתי. "תראה," לקחתי את הדבר הראשון שהיה לידי – שבמקרה (או מזל?) – היה כלי בנייה ברזלי וכבד. הנפתי אותו לעבר הקיר בעוצמה והוא חלף בסחרור על פני שון. הוא התכופף בצווחה והביט לעבר הקיר. האבנים היו חזקות ודבר לא קרה להן. לעומת זאת, הכלי נסדק ונשבר לשניים.
"ואתה יודע את זה רק מאבחון?" התפלא שון. "אני יודע הרבה דברים, השאלה היא מי צריך לדעת אותם." זה היה משחק מחוכם של חשיבה ומסתורין. על כל שאלה שהוא שאל היתה לי דרך להתקיל אותו.
עיניו הבזיקו. "יפה יפה, אתה ממש טוב, בדיוק כמו שסיפרו לי עלייך."
"סיפרו? מי סיפר?" תמהתי בדרישה. הוא הביט בי בחיוך משועשע. "הו, זה מטריד אותך, אדוני הנסיך? מה כל כך מסתורי בך?"
"חדל עם כל זה!" נהמתי לעברו. "אם ברצונך לדבר כדאי שתעשה את זה מהר, אין לי זמן ופנאי לקשקושים מיותרים." ידי גיששה ומצאה את קת חרבי. לא היה לי זמן לשחק משחקים עכשיו, אני צריך לחזור חזרה למלסיה ולהפוך את ה'קביעות' של הטבעות.
"בסדר בסדר, אינך צריך לרגוז," אמר שון והתקרב לעברי. הוא הנמיך את ראשו קרוב לאוזני ולחש: "שניים אינם יכולים להישאר בחיים, מישהו חייב למות. ואיך נדע מי צריך לחיות, אם אחד מגן על השני?" הוא העביר משהו קר ונוזלי על פרק ידי, ואז החשכה אפפה אותי.
בפעם השנייה שהתעוררתי באותו יום הייתי בארמון. גווין היתה ישובה על אדן החלון כשספר בין ידיה והיא שקועה בו. קמתי בזהירות, משתדל שלא להקים יותר מידי רעש שיסיח את דעתה.
"אתה אינך חייב לקום, אני חושב שכדאי שתישאר במיטה ותמשיך נוח. יש עוד שעה עד יציאתנו חזרה לארמוני." אמר קולה של גווין, אפילו מבלי להסתכל עליי. קמתי על רגליי והבטתי בגופי בבלבול. "מדוע אני איני לובש חולצה?" שאלתי בחשדנות. אני לא מאשים, אך גווין וודאי לא עשתה משהו… נכון?
"איני יודעת," ענתה במשיכת כתפיים. "היית ככה כשהביאו אותך לחדר. " החלטתי לעזוב את העניין בצד. שון וודאי החזיר אותי.
"אז מה תאמרי להוריך כשנחזור?" שאלתי אותה. היא הביטה בי והבינה למה כוונתי. לחייה הסמיקו מעט. "לא חשבתי על זה, האמת… אני מניחה שלא נעבור לחדרים משותפים, זה לא נאה לנסיכה להיות בחדר עם גבר, ובוודאי אם הם לא נשואים."
"אבל זו לא תהייה הפעם הראשונה שתישני לצידי…" אמרתי, למרות שכבר ידעתי שהיא תגיד את זה.
"וגם אז טענתי את אותו הדבר," היא עיוותה מעט את פניה. אוקי, כנראה שהיא באמת מצייתת לחוקים האלה והכל.
"בכל אופן, למה, זה מדאיג אותך?" היא שלחה לעברי חיוך שהיה בברור פלרטטני ומתגרה. שמרתי את האיפוק שלי בפנים. כל נסיך אחר וודאי היה פועל אחרת.
"מי אמר שזה מדאיג?" שיחקתי איתה. "כך או כך אני תמיד אוכל להתגנב לחדרך בלילה ו…" אמרתי ולא סיימתי את משפטי. היא התקרבה אליי ושפתיה רפרפו כנגד שפתיי. "הו, אתה חושב?"
חייכתי. "הו, אני יודע."
תגובות (3)
כמה טוב לקרוא סיפור ברמה!
אהבתי :)
אני צריכה להשלים פערים, אז נתראה.
נ.ב- יש לך כמה טעויות הקלדה, שקצת מפריעות בקריאה.
נ.ב.ב- למרות שמאוחר מאוד עכשיו הייתי חייבת לכתוב לך תגובה…
מחכה להמשך!
זה פרק כזה יפה *~*~*~*
לא יודע למה אבל אני פשוט אוהב אותו חחחח הוא ממש מגניב ואני מחכה לפרק הבא ^~^
כל הסיפור ממש יפה *~*
לא יכולה לחכות להמשך!!!!! ^-^