הסוד של מלסיה -פרק 24 חלק א

התהלכתי במסדרונות הארמון, חוקר כל פינה ודלת. האמת שלא ידעתי מה בדיוק אני מחפש, אך היתה לי הרגשה שאדע כשאראה את זה. אני לא חושב שארמון המלון קשור איכשהו לטבעת, למעשה, הארמון הזה נראה לי לא מעורב בכל הנושא בכלל.
אחרי שעות של שיטוטים בין המסדרונות מצאתי גם כאן חדר פיסול. פתחתי את הדלת בשקט (כמובן שנקשתי לפני, אך איש לא ענה). ברגע שעיני קלטו את כל החדר שמתי לב לדבר המוזר.
החדר היה שומם.
לא ניצב בו שום פסל או כיסא, שום שולחן או כלי עבודה, ממש ריק. כלום.
התהלכתי בשקט, מנסה לחשב את המהלכים הבאים. מדוע אנשי הארמון ממשיכים לקרוא למקום 'חדר פיסול' אם אין בו כלום? ואם כך, האם מתכננים להפוך את החדר הזה למשהו אחר, או שמא יש בו משהו מעבר?
משהו מוכר משך את עיני והתקרבתי לפינת החדר. עפר שחור.
עכשיו היתה לי השערה. שרפה פרצה בחדר ועקב כך הוא וודאי נהרס כליל. הוא פינו את כל החדר אך השאירו את העפר, כנראה כמזכרת לאסון.
משום מה ההשערה שלי היתה יבשה מידי. הרגשתי כאילו משהו עמוק יותר נמצא כאן, משהו דיי חשוב שאני מפספס או לא יודע. לאחר התלבטות קטנה עם עצמי החלטתי לוותר. זה מסוכן מידי לשאול מה התרחש פה.
יצאתי החוצה אל החצר. באמצע ניצבה מזרקה יפהפייה ושקול פכפוך מימייה היה מרגיע. לפעמים אני חושב מה הייתי אם הייתי בוחר להישאר בארמון ולהמשיך לחיות כנסיך, ולא כנסיך שבמקרה גם סוג של סוכן שטח. האם הייתי נהנה מהחיים בארמון, האם הייתי כמו כל נסיך אחר רגיל- יושב במשרד כשמלא דפים ממלאים את שולחני במסמכים אם האציל הזה או אחר רשאי להישאר בתוארו או האם כדאי לנו לחבור לממלכה זו או אחרת לשם איחוד צבא…
האם הייתי פוגש את גווין, את הסוד של הטבעת…
רחש קל נשמע מאחורי. תחילה לא ייחסתי לו חשיבות, הנחתי כי זו וודאי אחת החיות או הגנן המלכותי, אך כאשר הוא התחזק ניסיתי לשמור על הבעה שלווה ולא לזוז, לעשות את עצמי מתרכז ביופייה של המזרקה.
"מצאתי אותך." שמעתי קול ממלמל בשקט. עוד לפני שיכולתי להסתובב או לשלוף את חרבי הרגשתי יד עטופה בבד על פי. הריח היה מתקתק. ניסיתי להחזיק את נשימתי, אך כעבור דקה עיני התגלגלו בחוריהן, ונפלתי.