הסוד של מלסיה -פרק 22

ניסיתי לחשוב על פתרון. בשאר הפעמים היא פשוט יצאה מזה, אבל עכשיו נראה שזה משתלט עליה קצת יותר. הבטתי בפניה היפות. העיניים שלה היו עצומות ודמעות קטנות ברחו מהן פה ושם.

' "היא לא חייבת לעבור את זה, אם יש לך פתרון, למה אתה לא משתמש בו?" המלכה הביטה בי בתחינה וכאב בער בעיניה. הסבתי את מבטי. לא יכולתי להביט בה. "זה לא כזה פשוט…" התחלתי לומר. "אני יודע שאמרתי שאני אעשה הכל בשבילה, אבל…" קולי נחלש. אבל זה אומר שאני עלול לאבד את חיי. כמובן שמצד אחד אני מעדיף להקריב את עצמי בשביל שהיא תוכל לחיות, בשביל שהיא תזכה לעוד זמן, אך המחשבה שהיא תישאר לבד ולבסוף תינשא למישהו אחר… זה אכל אותי מבפנים.
"אוקי," אמרתי, יותר לעצמי. "אם אני אתחתן איתה – אני יודע אני יודע – הדבר היחיד שאני צריך לעשות זה להחליף את הטבעות. הטבעת של מלסיה מקוללת. אם אני אענוד את הטבעת שלי על ידה, זה יבטל את זה, פחות או יותר." גירדתי בעורפי במבוכה. אני דיי בטוח שהמלכה אינה יודעת כלל על טבעתי. "אבל… זה יעבוד רק אם היא באמת אוהבת אותי, את מבינה, הטבעת הראשונה התקדשה בחתונה באהבה טהורה, זה כל מה שהיא יודעת. את יודעת על מלכים שנפרדו?" היא סימנה בראשה לשלילה. "בדיוק. זו גם הסיבה לכך שהמלכה ניורה איבדה את שפיותה. היא נישאה לגבר, אך לא לאחד שאהבה באמת." עיני הבזיקו לעבר עיניה של המלכה. היא ניסתה להשאיר את מבטה עליי אך נשברה. "אתה יודע…"
"כן," לחשתי בצרידות "אני יודע את הסיפור על הטירה השחורה." '

"אהבה טהורה אה…"מלמלתי. הרצנתי את קולי. "גווין, את שומעת אותי? בבקשה תעני." עיוות קל עבר בפניה. "היא שומעת, אך לא זוכרת. דבר לשמך אדון, או שתלך." הקול שבקע מגרונה נשמע כלא אנושי. נרתעתי מעט אחורה, אך לא הסרתי את עיני ממנה. "מי את ומה את רוצה?!" השבתי לה בציווי. הקול צחק. "אתה אינך שווה לנו, נסיך. אתה יכול להתעלם אך הקללה שלנו תגיע גם אלייך. אתה אינך שונה ממנה." היא סיננה לעברי בבוז. נשכתי את שפתיי בשקט. היא צדקה אחרי הקול. ברגע שאנחנו הופכים את הטבע של הטבעת היא עוברת ישירות אליי. כך גם גווין תצא מסכנה גם אמבר. אני מקווה.
"אם כך, מדוע אינך לוקחת אותי קודם?" גופה של גווין התרומם מעט ועיניה היו חסרות הבעה. בחילה עלתה בגרוני. המבט המקובע של עיניה והדמעות שזורמות מהן…
"כל אחד בזמנו, נסיך קטן. אנחנו צריכות נקמה. אנחנו דורשות נקמה!" קולה זעם והתערבב עם קולות נוספים. "אתה לא תוכל לעמוד בדרכו! איש לא! לך, לך!" היא הקמה בפתאומיות והושיטה את ידיה לעברי, מזנקת ישירות לעבר גרוני. החנקתי בהלה ומיהרתי לאחוז בידיה, לעצור אותן. היא ניסתה להתנגד לי. "גווין, גווין אני יודע שאת שם בפנים, בבקשה, אל תעשי את זה, זה אני! את זוכרת אותי? תראי שאת זוכרת אותי!" זעקתי לעברה, נואש. משהו הבזיק בעיניה. "לא! חדל לדבר! הפסק! הפסק!" היא צרחה והשתוללה. אני בטוח שבאותו רגע גווין התעוררה עמוק בפנים.
עיניה התחילו להתבהר והיא הביטה בי בבעתה כלא מאמינה למה שכמעט עשתה.
"אני… אני…" היא התחילה ללחוש ופרצה בבכי. ניסיתי להתקרב לעברה אך היא חסמה אותי וכיסתה את פניה בידיה עושה את דרכה חזרה למיטה ומכסה את כולה בשמיכה.
"תלך מפה סיאל," מלמלה מעבד לסדין. זזתי באי נוחות. "אנחנו בארמון המלון גווין, בחדר שדודך נתן לנו." ניסיתי להזכיר לה. "אנחנו באותו חדר."
"הו," היא שברה את השתיקה כעבור כמה דקות. "אני מניחה שאתה וודאי עייף. אתה יכול לבוא, היא הלכה." מלמלה שנית וחזרה להצטנף. אני מודה שבאותו רגע לא הרוח שהשתלטה עליה היא שהטרידה אותי…
התקרבתי בהססנות וחלצתי את נעליי. עברתי לבגדים נוחים יותר ונכנסתי תחת השמיכה, קרוב אליה. היא כרכה את ידיה סביבי לחיבוק ותמנה את ראשה בגבי. באותו רגע הרגשתי שאני חייב לספר לה לפני שהיא תירדם.
"גווין, יש משהו ש…"
"כן?"
"דיברתי עם הורייך, ואנחנו חושבים שיש לנו משהו שיוכל לעזור לך להחלים מ… 'ממנה'," אמרתי, נמנע מלקרוא ל'רוח' בשמות. הרגשתי תזוזה קלה מצידה. "ומתי נבדוק את ה 'משהו' הזה?" שאלה בקול מנומנם מעט. "בקרוב, בקרוב מאוד."
הסתובבתי בעדינות במקומי ועיני פגשו את פניה. היא בכתה ללא קול אך המשיכה להיאחז בחולצתי.
"גווין…" קירבתי את שפתיי ונישקתי את זווית עיניה, מוחה את הדמעות. סומק הציף מעט את לחייה.
"סיאל… אני יכולה לבקש ממך משהו?" היא שאלה בשקט.
"כל דבר." עניתי ישירות.
"תעצום את עיניך." עצמתי את עיניי והרגשתי את חמימות שפתיה על שפתיי. זה היה נעים בצורה משונה, טעם דמעותיה המלוחות על שפתיי. זה היה כאילו שנינו נענו בתיאום מושלם, בלי היסוס או חרטה.
"גווין…" התנשפתי. "את תסכימי להתמסר לי?" אני יודע שזו שאלה מטורפת לשאול בלילה אך הרגשתי שזה גם הזמן הנכון.
הניצוץ בעיניה בער עוד יותר. היא מלמלה דבר מה אך הייתי כל כך מרוכז בשפתיה של הצלחתי להבין אותו.
זה היה הלילה העדין, המתוק והשלם שהיה לי אי פעם עד עכשיו.
ו'כן', זה היה מה שהיא מלמלה. "כן."