הסוד של מלסיה -פרק 20

ידי נשמטה הצידה ורגליי זזו צעד אחד אחורה. גווין יצאה ממחבואה והביטה בי, ידיה שלובות אחת בשנייה על שמלתה הירוקה. "ס-סתם מטיילת… זה הבית שלי אחרי הכל…" אמרה, מגמגמת מעט.
"אוקי, אז למה את מאחורי השיח? למה את בחלק הזה של הגינה?" המשכתי לשאול. היא השפילה את ראשה ונעצה את מבטה מטה באדמה. "זה באמת משנה?" 'לא, זה לא', רציתי לומר לה אך לא יכולתי. כך או כך היא הנסיכה, היא אמורה להבין שלא הכל טוב, ושאנשים עלולים לפגוע בה אם לא תיזהר.
לא שאני אתן לזה לקרות, אך עדיין.
"בסדר, אני מוותר לך, אבל זה רק הפעם. בפעם הבאה שאני אמצא אותך משוטטת במקום הזה לבד את תאלצי לתת לי הסברים, ברור?" קולי החמור אמר. היא הנהנה באיטיות בלי לומר דבר. ידעתי שזה בוודאי פגע בה.התקרבתי אליה בצעדים איטיים ואספתי אותה לחיבוק אוהב. היא לא נרתעה.

עמדתי בחדרי וצפיתי בכרכרה שעמדה בחצר. אם הגעתו של המלך אדוארד מהמלון, הוא מסר לנו הזמנות ("כי זה תמיד עדיף לתת הזמנות למשפחה באופן אישי, כך גם יוצא לך לראות אותם מוקדם יותר" הוא צחק.) לנשף שהוא עורך בארמונו. הנשף כמובן יכלול את שאר המלכים והמלכות ואת ילדיהם, את האצילים מההרים הקרובים, הדוכסים, וחבריו של המלך. שותפיו ומרגליו.
אני איני חובב מסיבות ונשפים, אך לא יכולתי לתת לגווין לצאת לנשף לבדה. ולא רק בגלל שאני חושש שמשהו עלול לקרות לה בארמון, להיפך, אני בטוח שארמונו של אדוארד הולך להיות מוצף בשומריו בכל פינה. מה שהטריד אותי היה בעיקר העובדה שהיא לא קיבלה שום התקפים לאחרונה -מה שהיה מעולה מכל הבחינות, אך מחשיד.
מוקדם יותר, כששאלתי אותה אם היא כבר בחרה שמלה לנשף, היא הרימה פתאום את ראשה וקרצה בשובבות. "זה סוד." היא לחשה לי קרוב לאוזן, כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את נשימתה החמה. רעד קל עבר בגופי באותו רגע ואני זוכר שפשוט עמדתי שם, צופה בה מתרחקת משם בצחקוקים. לעזאזל מה שהיא עושה לי. אני עדיין לא מצליח לשלוט ברעד שעובר בי בכל פעם שהיא מתקרבת, בכל פעם שיוצא לי להרגיש את שפתיה החמות על שפתיי. פתאום אני לא מבין למה בכלל ניסיתי להימנע מקשר איתה, הרי הרגשות האלו היו איתי עוד מאז תחילת שהותי בארמון.
עוד מהפעם הראשונה שיצא לי להכיר את גווין. צחקתי במבוכה לנוכח הזיכרון.

זה היה כשהגעתי למלסיה. אמרו שהנסיכה יצאה לעיר ותחזור רק בעוד כמה שעות, לכל הפחות.
באותו זמן אני זוכר שוטטתי בגן הוורדים, מתבונן בפליאה בוורדים באדומים והלבנים שהיו בו. הכל היה גזום בדיוק רב, כך שלא היה דבר שהיה אפשר לרכל עליו בין כותלי החצר.
באותו רגע שבו עמדתי להסתובב ולחזור חזרה אל הארמון, הרגשתי גוף מתנגש בי מאחורה ומפיל אותי לאדמה, מחזיק את ידי מאחורי גבי בלפיתה עבה ומותיר אותי חסר הגנה.
"תזדהה!" ציווה הקול, בלי שום ספקות. צחקתי בשעשוע לנוכח זיהוי הקול. זו היתה אישה, נערה אפילו.
"את אינך שומרת?! הזדהי את הסבירי מדוע את תוקפת כך גברים חפים מפשע; או שזוהי בעצם דרכך לומר שלום לאנשים, גברתי גווין?" הלפיתה התחזקה עוד יותר. "נראה שאין צורך שהזדהה בפני אנשים שכבר שמעו עליי. מי אתה ומה אתה עושה בחצרי?!" ציוותה שנית. החלטתי לקחת עמדה וסובבתי את ידי, כך שכף ידי הצליחה לערסל בה את כף ידה.
זה נתן לי כמה שניות של בלבול מצידה, אך זה היה מספיק בשבילי כדי להניף את גופי ולהתהפך עליה.
"אני מניח שתורי להציג את עצמי אם כך." אמרתי ברשמיות והסרתי את כובע הגלימה שהיה לראשי. למעשה שכחתי שהוא עוד היה עליי עד שהיא תקפה אותי. הוא העניק לי מראה של איכר פשוט.
"שמי הוא סיאל פאנדום, גברתי גווין." היא זיהתה את שמי מייד, יכולתי לראות זאת בפניה. הבעת ההלם שלה התחלפה במבט נבוך מבושה. "אל דאגה," אמרתי בהתגרות. "אני לא אספר לאיש שתקפת את נסיך פאנדום."
"בלא מודע!" היא הוסיפה ברטינה קלה.
עזרתי לה לקום והיא הושיטה את ידה וניקתה את שמלתה. "דיווחו לי כי אתה עומד לבוא לארמוננו, אך נראה שלא חשבתי שתוכל להביא את עצמך בדמות איכר…" היא אמרה ומוללה את אצבעותיה בעצבנות. עמדנו שמה מספר רגעים, היא מביטה מטה ואני בוחן את האזור, כשהיא דיברה פתאום. "אז לא תיכנס?" שאלה והחוותה בידה לארמון.
"אם את מלווה אותי." אמרתי והתחלתי לפסוע, בטוח שהיא הולכת אחריי.
שנייה לפני שכל אחד פנה לעיסוקיו שלחתי לה מבט, אך היא כבר לא היתה שם.

ניסתי להתרכז. פתאום הכל הרגיש לי עמוס ולוחץ. במיוחד השיחה עם האמבר. היא אמרה שהיא מקבלת את הרעיון שלי, בתנאי אחד, שנקדים את רעיון האירוסין.
אני מודה שזה מעט לא מצא חן בעיניי –בעיקר בגלל המבוכה- אך הבנתי שאין ברירה. וכך גם אוכל לשמור עליה קרוב ולהיפתר מלהיקרא זקן.
לקחתי כמה נשימות עמוקות וסידרתי את מעיל החליפה שלי.
זה בסך הכל נשף מלכותי פשוט. אתה בסך הכל הולך עם גווין. אנשים בסך הכל יראו אתכם ביחד, ואתם בסך הכל הולכים לגמור באותה מיטה.
'לעזאזל אני מתחתן עוד שלוש שבועות!' חשבתי בבעתה בעודי יורד במדרגות הלובי של הארמון. כל המשרתות שהיו בכניסה הסתכלו עליי בחיבה מוגזמת. הנחתי שהן בוודאי יודעות על כך. הו בחיי, אני לא הולך לשרוד את השלוש שבועות האלה…
נכנסתי לכרכרה. גווין כבר היתה שם, עטופה בגלימה שחורה שאבזם להבות כסוף החזיק אותה צמוד. בד בצבע אדום עז תפס את עיני כשהיא מיהרה להסתיר אותו. "לשם מה הגלימה?" שאלתי בתמיהה. לא היה קר הלילה. היא הביטה בי וזו היתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי לקרוא את מבטה.
"זה בשביל הסוד," אמרה במתיקות שפתיים. "אתה תראה כשנגיע."