הסוד של מלסיה -פרק 2

במסדרון הארמון היו תלויים מבחר תמונותיהם של מלכים ומלכות לשעבר. בסוף המסדרון היו התמונות הכי עדכניות. הרמתי את מבטי אל תמונתה של אישה יפת מראה, המלכה של מלסיה, אמבר. אמרו עליה שאמה היתה האישה הכי יפה בממלכות, שאפילו מלכים אחרים היו מבקשים להיות בקרבתה רק כדי ליהנות מיופייה. אחריה היא היתה האישה הכי יפה, ועכשיו כמובן, גווין.
השומרים בכניסה הנהנו לעברי ופתחו את השערים. נשמתי עמוקות וסידרתי את גלימתי.
"סיאל, התקרב הנה." קולה היה חלש מעט. אני זוכר שכשהגעתי לארמון סיפרו לי על מחלתה של המלכה.
' "כשהיא היתה קטנה אמה מתה צעירה. זו מחלה שעוברת במשפחה; משהו בלב. בסופו של דבר היא איבדה את ההכרה ונרדמה. למחרת בבוקר היא לא התעוררה. באותו רגע קבעו את מותה." '
המשרתת ההיא לא הפסיקה לבכות. הייתי צריך לנחם אותה בעצמי עד שמשרתת נוספת הגיעה והחליפה אותי.
"איך אתה מרגיש?" היא שאלה אותי. ידיה היו שלובות בחיקה והיא העלתה על פניה את ההבעה הכי מלכותית שהצליחה; בהתחשב למצבה, כמובן.
"בסדר גמור גברתי. דואגים לי פה בארמון ומכבדים אותי." השתהתי מעט. היה לי ברור שהיא לא קראה לי לפה רק בשביל זה."לשם מה קראת לי גברתי?" שפתיה התעקלו לחיוך קל.
"רציתי לדון איתך בכך בלבד, ונראה שאין זמן יותר טוב מזה." אמרה.
"אבל למה רק איתי?" שאלתי, עדיין לא מבין מה היא רוצה.
"כי עכשיו כשויליאם עסוק וגווין לומדת, אני יכולה לדבר רק איתך על הסוד." קולה הרצין ועיניה הקדירו.
"הסוד? את מתכוונת הסוד של מלסיה? כלומר, של אמך?" היא קמה ממקומה והחלה לצעוד לעברי.
"בוא נטייל בחצר," אמרה בחביבות ואחזה בזרועי.

"אז את רוצה שאעזור לך לפתור את הסוד?" שאלתי. הסוד הזה לא מופץ ברבים, בגלל זה הוא נקרא 'סוד'. רק מעטי האנשים יודעים על כך. "ואני חייב לשאול גברתי, אך איך גילית על תפקידי?" לפני שנה אבי מינה אותי למרגל מלכותי. תחילה הוא לא הבין מדוע אני חפץ בזה, אך הסכים. עברתי הכשרה מלאה ואני מורשה לשוטט בארמון ומחוץ לו לבדי.
"הו בבקשה, הרי ברור שלא הגעת עד לכאן רק בשביל עסקים, ובכלל, איך אתה יכול לצפות מהמלכה שתהיה חסרת מרגלים בעצמה…" נעמדנו מול המזרקה הישנה שבאגם. אור השמש השתקף עליה ושילח הבזקי אור מסנוורים. לרגע אחד הכל הזכיר לי את חצר הארמון של ביתי…
"האמת מלכתי, שאבי שלח אותי לכאן לא רק בגלל עסקים," חיוך קטן שמרמז על ניצחון עלה על שפתיה. "הייתי בהרבה ארמונות לפני, שמעתי הרבה הצעות, אבל לכולם סירבתי." המשכתי לומר.
"סליחה, למה כוונתך?" היא שאלה בבלבול. היא בטח חשבה שהיא עומד לחשוף בפניה איזה שהו סוד גדול, תפקיד מלכותי אולי.
"אבי מקווה שאתחתן, אך בגלל שסירבתי לכל ההצעות, הוא שלח אוי לבדי בתקווה שאם לא תהיה לצידי כל הפמליה שלי אני אסכים לבחור כלה." זה היה קצת מביך לספר את כל זה למלכת מלסיה. נשענתי על המעקה שהקיף את האגם והנחתי את ראשי על ידי בגיחוך. "וזו הממלכה האחרונה שנשארה לי."
"סיאל מקווין פאנדום. יורש העצר של ממלכת פאנדום, האם אתה רומז על משהו בפני מלכת מלסיה?" אני שונא שהיא מדברת ברשמיות, גם אז היא גורמת לקול שלה להיות מלכותי ולהישמע חיננית.
"לא אני… אמ… אני מבקש עוד קצת זמן לשהות בארמון , אני לוקח על עצמי את סודך ומשימתך." גמגמתי.
"ו… מה הסיבה השנייה?" אמרה בנימה מתגרה.
אוי, אני שונא אותה.
"אני-"
"מלכתי, אם אפשר?" נשמע קול שואל לפתע מבין הצללים. סובבנו שנינו את ראשינו לאחור וראינו את אחד המשרתים של הארמון עומד מולנו, כשראשו מושפל מעט בקידה ועל זרועו נחה חליפה כחולה-שחורה נקייה.
"רורי, מה רצונך?" קולה היה כעסני מעט, שכן הוא הפריע באמצע שיחה פרטית.
"ב-בשער, הנסיכה מנסה לברוח מין הארמון… הם לא יודעים מה לעשות…" הוא גמגם. הלחץ על פניו נראה בבירור וגופו לא הפסיק לרעוד. אני מניח שלא יוצא לו לדבר ישירות עם המלכה הרבה פעמים.
המלכה חשקה את שיניה והידקה את ידיה. "זה שוב פעם קרה…" היא מלמלה כל כך בשקט שבקושי שמעתי את דבריה.
"הנסיך סיאל, אנחנו נמשיך את שיחתנו מאוחר יותר, כעט אתה משוחרר, יש לי כמה עניינים לסדר…" היא נפנתה ממני לעבר המשרת. "מכאן גברתי," הוא מיהר להוביל אותה בדרך קיצור אל שערי הארמון.