הסוד של מלסיה – פרק 19

איני יודע מדוע, אך משום מה אני נמצא כרגע בחדרה של גווין, מול ארון בגדים גדול (פתוח ומבולגן) וגווין שמסתובבת הלוך ושוב ברחבי החדר.
"אתה אינך עוזר!" היא נזפה בי לראשונה. ניסיתי להבין לרצונה אך שלל הבגדים שהיה לפניי היה נדמה לי כאויב זר.
"ומה אני מבין בכל שכבות הבגדים האלו?" אמרתי בקול נעלב. היא הביטה בי וניסתה לרכך את מבטה. "אם אנחנו הולכים לנשף הזה ביחד, הייתי רוצה שתעזור לי לבחור בגדים. מה אתה היית רוצה שבת זוגתך תלבש?" ידעתי את זה, קיללתי בליבי. היא מתחילה עם ייסורי המצפון.
"זה לא הוגן," מחיתי. "אני באמת איני מבין דבר בבגדים!" קמתי ממקומי וניסיתי לחמוק החוצה אך היא תפסה אותי בגב חולצתי. "אז צבע? היית רוצה שאלבש משהו עדין או משהו צעקני?" הרגשתי שהיא שואלת באמת. הרצון שלה להרשים הביך אותי מעט. נלחמתי בדחף לענות לה בכנות. "משהו צעקני… אבל רק אם את נשארת קרוב אליי כל הערב." חייכתי בשובבות. סומק טיפס בפניה, והיא פתחה וסגרה את פיה, לא מוצאת מילים.
"אז אולי-"
"לא לא ששש…." לחשתי, עוצר את דבריה ומניח אצבע על פיה. "תפתיעי אותי."

יצאתי מהארמון והתחלתי להסתובב בחצר. השתהתי קצת ליד האגם, צופה במימיו בעוד זיכרונות ישנים עולים בי.

' "אתה רואה את זה? יום אחד אתה תחייה פה לצד נסיכה…"
"איזו נסיכה?" שאל הילד הקטן והביט בארמון הגדול. "למלך ולמלכה אין ילדים…"
"עוד היו…" '

שמש הצהריים נגעה בקצה המזרקה, הופכת את צבע המים לצהוב כתום מבריק.

' "זוהי גווין, סיאל," ילדה קטנה עמדה לפני, מוסתת מעט מאחורי אביה. "גשי הנה חמודה, בואי לומר שלום לנסיך." עודד אותה אביה. הבעת פניה הביעו חשש מעט, וידיה כמפחדות לעזוב את גלימת אביה לפתו בה בחוזקה.
הילד ניגש קדימה. "שלום לך, נסיכת מלסיה. אני שמח להכיר אותך." '

ידעתי שעוד מאז הורינו רצו בכך, אך כשגדלתי הבנתי שרצוני הוא למצוא את שביל עתידי לבד. נראה שבסופו של דבר אכן נגמר מסלולי כאן, במלסיה.
תחילה כשהגעתי לכאן לא זכרתי את גווין –ואני מניח שהיא לא אותי. היא גדלה הרבה מאז הפעם הראשונה שראיתי אותה. והיא גם לא היתה כל כך הרבה בראשי אז…
התיישבתי על גבעת הדשא הקטנה. אחרי הדברים שהחלפתי עם המלך ואמבר, יש לי קצה כיוון חדש ואפשרות פתיחה במחקר.
צפיתי בפסל המלך והסוס שניצב בגן הפסלים. אני מניח שהשאלה הראשונה שעולה בראשם של האנשים שרואים פסל זה היא מדוע המלך ניצב שם ולא המלכה, אך כאשר מכירים את סיפור הטירה השחורה… טוב, אז מבינים את סודו של הסוס.
התחלתי להתקדם לעברו מצעדים מהוססים. הקפתי את פסל הסוס בעודי בוחן אותו, משנן כל פרט ופרט שחרוט עליו, כל טיפת צבע שצבועה בחלק זה או אחר. בחנתי את התמונה הגדולה. הוא היה אצילי ויפהפייה, רגליו הקדמיות מונפות באוויר. לסתו היתה פתוחה בצהלה קפואה.
המראה שלו התקשר לי ישירות עם האריה שראיתי בחדר האומנות. אולי בהזדמנות אשאל את השומר ההוא לגבי האריה.
עברתי לבחון את דמותו של המלך כאשר רשרוש נשמע מאחד השיחים שבצד. ידי גיששה אוטומטית אחרי חרבי. "אני יודע שאתה שם," אמרתי בקול נמוך. "צא ואחוס עלייך." דמות הציצה מעט מעבד לשיחים.
"מבטיח?" הנימה העליזה אך המוכרת גרמה לי להסתובב ולהביט בה.
"מה את עושה כאן?!"