הסוד של מלסיה -פרק 17

הדבר הראשון שהבחנתי בו היה אבק. ברגע שפתחתי את הארון ענני אבק עופפו לעברי וכיסו את שדה ראייתי. השתעלתי מעט והנחתי את ידי על פי.
אחרי זה נגלו לפני מדפים של ספרים. לקחתי את המטפחת והתחלתי להכות את הספרים, מעיף בצורה מגושמת את האבק וקורי העכביש מהם. לקחתי את הראשון מהקצה ופתחתי אותו. הוא היה מלא בדפים שכתב שלא הכרתי. אני חושב שזה היה ספר, כי כל כמה עמודים הופיע סמל משונה ודפוסי קו משתנים. רוב הדפים היו ממולאים בחיצים שהובילו להערות שוליים.
הנחתי אותו ולקחתי ספר נוסף. הפעם היה ברור ומוכר. הוא היה מסולסל וקריא, קטן ועדין. ניחשתי שזהו בטח כתב ידו של אישה, אולי אפילו כתבה של ניורה עצמה.
דפדפתי קצת בעיניים עצומות, ועצרתי. הכתב עדיין היה קריא אז התחלתי לקרוא:
"יצאתי בחצות החוצה. לפעמים אני בטוחה שאני שומעת את קולו קורא לי, אומר לי שבטוח לחזור לטירה. לפעמים אני מקשיבה לו ועולה חזרה למעלה, אך כברגע שאני רואה את חיוכו הזדוני חרדה ממלאת אותי ואני שבה למטה. כעס ממלא אותי בכל פעם שאני נזכרת ומבינה שהוא בעצם מחזיק בטירה, בחדר העצום הישן; אך איתו גם חוסר אונים. בושה על כך שאין לי אומץ לעלות למעלה ולהתמודד איתו.
הוא כובל את הטירה אך כלוא בה. שני שומרים נמצאים בתחתית המדרגות המובילות מעלה, והוא מקבל אוכל באמצע השבוע, לא יותר.
השרים שלי אמרו לי שכדאי פשוט לפרוץ פנימה ולהרוג אותו, להפסיק את בקשת הכופר המגוחכת הזאת.
שר ניקולס החליט שהוא שומר עליי. הוא כה טוב ואדיב כלפיי. אני חוששת שמא הוא ייפגע בטעות. מגיע לו להינשא לאישה הגונה שתאהב אותו.
זמני אוזל. בקרוב הוא יקרא לי אליו ואני שוב אאלץ להילחם בדחף המפתה שבקולו. אני יכולה לחוש משהו נוסף שמשפיע, אולי אפילו גם עליו.
הו, שר ניקולס, איך אוכל להימלט ממלתעותיו של הנחש השחור, אשר בעל כנפיים הוא,ובקולו הוא כולא אט-אט את אנשי הארמון? "
המחשבות שלי התרוצצו בניסיון להבין את פשר הכתוב. מה באמת קרה בארמון בתקופת מלכותה של ניורה? כל זה לא היה הגיוני, הרי לפי השושלת היא מלכה לבדה.
עד השנה האחרונה.
האם יכול להיות שלא היה בכוחה להינשא עקב אותו אדם? או שמא היא היתה נשואה אך בסתר, ניסתה להסתיר את מלכה שלה מתוך כבוד וחשש לחייו.
הייתי מבולבל. לקחתי עוד ספר אחד מהמדף ופתחתי בעמוד הראשון:

שנת המלכות השלישית.

העברתי דף והתחלתי לקרוא:
"היום הגיע לארמון איש. הוא אמר שהוא היה נושא כליו של שר צבא בממלכה רחוקה אך הלך לאיבוד. בגדיו הפשוטים ואשפת החצים הריקה שלו העידו על כך שעבר הרבה ושרד.
הגשתי לו מים ובגדים, והוא הודה בקידה קלה. קולו היה עמוק וחד, אך עדין ונעים.
הוא שאל אם יוכל להישאר לזמן-מה בארמון, עד שימצא עבודה, ואני השבתי לו שהוא מוזמן.

כחודש אחרי הסופה הגדולה-
אני איני בוטחת בו. כששאלתי לשמו הוא רק אמר "קראי לי פליקס, מלכתי" אך הרגשתי שזו אינו שמו האמיתי. הרגשה של מרמה התחילה להזדחל לליבי.
הוא נכנס לחדר הכס יום אחד וביקש לעבור חדר. כששאלתי מדוע הוא מאס בחדר שהביאו לו הוא טען שהרוח שנכנסת לחדרו מפריעה לו. שקלתי להציע לו לחסום את החלון אך היתה לי תחושה שהוא יסרב בכל זאת.
הוא אמר שהוא רוצה את החדר הגבוה בקומה השנייה במגדל הצפוני. חלק מהטירה השחורה. איש אינו נגע בחלק זה של הטירה כבר שנים. פרט אליי. זהו היה חדרי הישן. אני הייתי האדם היחיד שידע את סודותיו.
הסכמתי החשש. הוא הבטיח שהוא יגן על החדר ולא יהרוס אותו.

כשבועיים ויום אחרי השרפה-
המגדל הצפוני נשרף. חדרו של פליקס בער באש צורבת. הריהוט שהיה בו נהרס כליל, אך הוא עצמו שרד. הוא עמד ממש מחוץ לדלת וצפה בלהבות מכלות את הכל. כולל את הדלת עצמה.
כשהשומרים שלי הגיעו לסוף המגדל הם צפו בו מבועתים. מבטו לא היה מלא אשמה כלל אלא מלא ניצוץ של תאווה והתלהבות.
עליתי היום לחדרי הישן. רק ארון ושולחן ניצבו שם. לא מיטה, לא חלון.
כעס וחרדה גאו בי. לא רק שהוא הפר את הבטחתו למלכות הוא גם גרם נזק לרכוש הארמון. התחלתי לחשוש שמא הוא יודע את סודותיו של החדר.
יותר מאוחר הלכתי וחיפשתי אחריו. מצאתי אותו יושב במרכז החדר על הרצפה המאובקת. הוא נראה נינוח וכלל לא שם לב אליי. אך כשניסיתי להיכנס מעבר למפתן הדלת משהו חסם אותי, כמו קיר שקוף ובלתי נראה. "
פה היומן נגמר. החזרתי את היומנים והספר חזרה למדף ונעלתי את הארון. אולי המפתח לטבעת טעון פה, ושני אנשים יוכלו להינצל.