הסוד של מלסיה -פרק 16

"אוקי אוקי סיאל, תירגע רגע ותקשיב לעצמך," נזפתי בעצמי. "כל מה שאתה צריך לעשות זה להיכנס לחדר ההוא, לקחת את הטבעת ולהחליף אותה בטבעת שלך, ואז… אההה!!" נעצתי את ידי בשערי. "ואז אתה רק תצטרך להציע לה להינשא לך, ובזה שתקדש את הטבעת שלך זה ינטרל את הטבעת של גווין אך יישאר אצלך. פשוט, אתה לא חושב?" נשכבתי על המיטה בעגמומיות. אני חייב להפסיק לדבר עם עצמי.
נקישה קלה נשמעה מעבר לדלת. "הנסיך סיאל, יורשה לי להיכנס?" קולו של ריק נשמע. "אתה מוזמן להיכנס." השבתי לו. הוא פתח את הדלת לכדי חריץ קטן וכשראה שאני לבד הוא נכנס וסגר אותה אחריו.
"על מה רצית לדבר?" שאלתי אותו וסידרתי מעט את הבלגן שיצרתי בחדרי. הוא נחפץ לעזור לי ולא נכנע גם כשהתעקשתי לתלוש את הדפים מידיו. "פשוט שים את זה על השידה," מלמלתי. הוא סיים והתיישב לפניי. השתיקה הלא אופיינית של ריק הטרידה אותי מעט.
"הכל בסדר? אתה חש בטוב?" שאלתי ורכנתי לעברו. ריק ניער את ראשו ונראה כאילו זה הרגע התעורר מחלום.
"הממ… אני…" הוא ניסה לדבר אך זה היה כאילו שהמילים פשוט לא יצאו מפיו. "אני…"
הבטתי בריק מקרוב ושמתי לב שהופעתו החיצונית היתה מרושלת מעט. שערו הכהה היה פרוע ובגדיו נחו על גופו ברשלנות. ידיו היו נטולי כפפות.
"ריק," אמרתי בזהירות. "קרה משהו?" הוא נראה כמישהו שעומד ליבב בבכי כל רגע. "יש לי משפחה, אתה יודע. יש לי אישה, ילדה, אמא… זה כבר זמן מה שלא ראיתי אותם, ואני כה רוצה וזקוק לכך…" הוא נשך את שפתו והביט הצידה. "אני מצטער, זה לא מכובד, אתה אינך צריך להקשיב לצרותיי, בבקשה, צווה עליי ללכת." קול התחינה שבו רק גרם לי לרצות להתעקש ולצוות עליו להישאר. אני איני חושב שהוא צריך לשמור את כל בעיותיו בבטנו.
"אתה תמיד יכול לבוא הנה ולדבר עימי, אני תמיד אקשיב לך." אמרתי לעברו ברוך, והוא התחיל לדבר ולבכות.

כשריק יצא מחדרי הרגשתי הקלה. הרגשתי כאילו באמת הצלחתי לעזור למישהו בטירה הזו. עליתי שוב לקומה העליונה והפעם נכנסתי לחדר אחר.
החדר היה מאובק כמו הקודם, רק הרבה יותר. לא היו בו הרבה פריטים, למעשה, היו בו רק שניים. שולחן וארון (בלי להחשיב את שטיחי הקיר האפורים, חסרי התמונה). פסעתי בחדר בזהירות. הוא היה בצידו השני של המגדל, כך שלא היה בו חלון.
ניגשתי קודם אל השולחן, מביט בו. הכנסתי את ידי אל כיסי ושלפתי ממנה מטפחת. היתה לי הרגשה שאני אצטרך לנקות קצת אבק. אחרי זמן מה, סיימתי לאבק את השולחן ושמתי לב לתגליפים שהיו עליו.
סמלים. הם לא היו מוכרים, אך לקחתי ניחוש פרוע ושיערתי שאלו בוודאי סמלים ישנים של דגל הארמון, למרות שבמחשבה שנייה זה דיי לא הגיוני, שכן לארמון היה מאז ומתמיד סמל אחד.
הנחתי את מחשבותיי בצד והעברתי את ידיי על השולחן. בנקודה מסוימת הרגשתי משהו מתחכך בידי. נעצרתי עליו ומיששתי אותו.
חור של מנעול.
חיפשתי על כל השולחן אם הפתח מוצמד במקרה, אך לא היה דבר. עברתי לארון וגיליתי שגם הוא נעול. בניגוד לשולחן, הארון היה עשוי מעץ שעמד להתפרק, כך שלא היתה בעיה לשבור אותו. הלכתי אחורה כמה צעדים ובעטתי בו קלות. הקרש ששמר עליו נעול נפל בקול קרקוש לרצפה, בעוד אני ממהר להשתיק אותו בעזרת רגלי.
הבטתי בארון שהיה פתוח עכשיו מולי.
הגיע הזמן לגלות מה יש בפנים.