הסוד של מלסיה -פרק 15

"אתה יודע, לא הייתי מתחתנת איתך," מצמצתי בהפתעה והבטתי באי-אמון בילדה הקטנה.
"אתה בוגר מידי, וגבוה; אמנם נאה, אבל גבוה. אם ארצה לנשק אותך אני בוודאי אאלץ לעלות על עקבים." היא התהלכה סביבי ובחנה אותי.
"ומה את יודעת על כל זה, אם יורשה לי לשאול?" שאלתי בנימוס למרות שניסיתי שלא לגחך. היא נעצרה במקומה והסתכלה ישירות בעיני.
"טוב, אני כבר מאורסת." באותו רגע כמעט ונפלתי מכיסאי.
"כבר מאורסת?! אבל איך? גילך וודאי אינו יותר גדול מעשר!" התנשפתי בהפתעה. "איך אביך…"
היא קטעה את דבריי. "אמנם הוא אינו נסיך, ומשפחתו לא הכי עשירה, אך הוא חברי הטוב ביותר. מאז קטנות אנו ביחד. אבא אמר שאם ירצה, הוא יוכל להינשא לי." היא חייכה ופניה ברקו. "והוא הסכים. כמובן שנוכל להתחתן רק כאשר אוכל להחזיק את המלכה בידי, אבל אין חוק שמונע ממנו להיות ארוסי מעכשיו." חיוכה החולמני נעלם כשהיא שמה לב שאני מביט בה והתחלף ובסומק קל.
"ועדיין לא היית מתחתנת איתי," ציינתי כעובדה. "כן," השיבה. "עדיין לא הייתי מתחתנת איתך." צחוק קל נשמע מאחורינו. שניננו הסתובבנו וראינו את גווין מתקרבת ומחזיקה בבטנה בעודה ממשיכה לצחוק. "מדוע שתרצי להתחתן איתו? אלוא ג'יימס נאה יותר ממנו." היא התיישבה לצידי וידה אחזה בידי בשקט. "הוא עוד עלול למות לפנייך."
"הו, תודה באמת," אמרתי במין רטינה, שהיה בה קצת יותר חמיצות קרה, שכן אני בהחלט עלול למות לפניה.
"בכל אופן, אני מצטערת טופז, אך אני נאלצת לשלול ממך את הנסיך." היא "הקימה" אותי על רגליי וגררה אותי לעבר חדר קטן שהזכיר חדר כלולות.
רגע…
"תירגע, זהו חדר ההלבשה של אמי. אף אחד לא נגע בחדר הזה שנים, כך שזה בטוח להיות פה. איש לא ידע." נשפתי בהקלה וצפיתי בה בעודה סוגרת אחריה את הדלת.
"אני רוצה להראות לך משהו, משהו מיוחד מאוד, אז אל תספר לאף אחד." היא פתחה את אחת המגירות והוציאה משם קופסא קטנה. התקרבתי לעברה בעוד הסקרנות אוחזת בי. היא פתחה אותה ובפנים, אוי, בפנים נחה לה טבעת עם אבן ספיר במרכזה, בוהקת.
"מהיכן השגת אותה?!" אמרתי, כמעט בצעקה ואחזתי בידה בפראות. היא הביטה בי בבלבול.
"משום מקום," ענתה. "היא תמיד היתה אצלי, מילדות." צחוקה היה מתוח בעט. אני מניח שהיא לא מבינה מדוע אני לחוץ כל כך, הרי בשבילה זו רק טבעת.
"הו מצטער, פשוט יש לי אחת כזו גם," אמרתי במבוכה. "פשוט חששתי שאיבדתי אותה." היא הביטה בי בהפתעה. "אתה עונד טבעות?"
"טוב, אני לא רואה מדוע לא… בכל אופן, זו ניתנה לי מתנה בידי אבי, כך שאני שומר עליה היטב." היא נראתה עכשיו יותר רגועה ממקודם.
"בכל אופן, אינך חושב שהיא יפהפייה? אמא אמרה שאוכל לשמור עליה עם ארצה, רק לא ללבוש אותה, שמא אאבד אותה בטעות." היא סגרה את הקופסא והחזירה אותה למגירה.
"גווין," התחלתי לומר בחשד. "למה רצית להראות לי את הטבעת?" חיוכה נעלם ומבטה הפך מבולבל מתמיד.
"אני… אני איני זוכרת… זה מוזר, עכשיו ששאלת…" היא נראתה כטרודה מין השאלה אך מהר מאוד הרפתה ממנה.
"אין דבר," אמרה והתקדמה לעבר הדלת. "פשוט, האם תוכל להבטיח לי שתשמור על זה בסוד?"